נק' מבט צ'אניול.
"אז מה קרה לי?" הוא שאל עוד פעם.
"עברת תאונה" עניתי בשקט.
"איך? מה?" הוא היה נשמע, לא יודע, מודאג? מפוחד?
הלכתי לקרוא לרופאים, ניסיתי להבין מה קורה, הוא שכח הכל מהשנתיים האחרונות? שכח את שיומין, את זה שהתעללתי בו?
לא נתנו לי להכנס לחדר.
אחריי חצי שעה יצא רופא ואמר לי את מה שחשבתי.
כל פיסת מידע מהשנתיים האחרונות, הוא שכח.
אוליי אני יכול להתחיל איתו התחלה חדשה?
לגרום לו לאהוב אותי.
זה מרגיש מרושע, אבל אני אוהב אותו ואולי הוא אוהב אותי.
אני אספר לו דברים שקרו בשנתיים האחרונות, אני רק אשמיט את ההתעללויות בו. את שיומין. את כל זה.
אם הוא יזכר, מותר לו לשנוא אותי. הייתי מרושע אליו.
לפחות אוליי אני אצליח להכניס לו לראש שאני אוהב אותו.
נכנסתי לחדר שלו "באק אתה בסדר?" שאלתי.
הוא חייך אליי והתקרבתי אליו.
"בא לך לספר לי? לעזור לי להזכר?" הוא ביקש ממני.
"כן, ברור" אמרתי בחיוך.
התחלתי לספר לו.
"לפני שנתיים בערך ג'ונגין התחיל לצאת עם קיונגסו, כמו שאמרתי קודם. הרגשת בודד והפסקתם להיות חברים. אנחנו לא היינו כל כך קשורים, אז אני לא יודע בדיוק מה קרה. מאז היית לבד, היית מדוכא כל הזמן, לא היו לך חברים בכלל. התעצבנת וגרמת לאנשים לעזוב אותך, ניסיתי לדבר איתך, להתקרב אלייך, אבל הרחקת אותי. באמת שאהבתי אותך, היה לי קשה לראות אותך עצוב, היה לי קשה לראות אותך לבד, היה קשה לראות אותך מדוכא. אבל לא הצלחתי להעביר את זה, שנאת אותי וזה פגע בי. ניסית להבין אותך. עברו שנתיים, אתה שנאת את כולם ואותי. ביום האחרון של הלימודים, שזה היה אממ... היום,יצאת מהפארק ועברת תאונה, אני ראיתי את זה מרחוק. רצתי אלייך, הזמינו אמבולנסים ומשטרות. לקחו אותך משם ועליתי איתך. פשוט חיכיתי פה, חיכיתי שתתעורר. הייתי עצוב שגיליתי ששכחת אבל מצד שני אני חושב שאני יכול להתחיל איתך התחלה חדשה, משהו חדש לגמרי. אני מצטער" סיימתי לדבר.
לא סיפרתי על מינסוק. או ההתנהגות שלי כלפיו.
סיפרתי לו שאני אוהב אותו.
אני רוצה לספר את זה כבר המון זמן.
סוף סוף אמרתי לו שאני אוהב אותו.
"אוף יו. אני לא חושב שיש לך על מה להצטער. תמיד חיבבתי אותך. באמת. אני בעד שנתחיל התחלה חדשה" הוא אמר ועלה לי חיוך ענקי על הפנים.
