נק' מבט באקהיון.
עכשיו, איך אני משיג את מינסוק?
אני לא בטוח שיש דרך.
עברו פאקינג שלוש שנים.
איך אני אמצא אותו.
הלכתי לאיזה פארק, התיישבתי שם על הספסל וחשבתי.
אני רוצה למצוא אותו, לספר לו מה קרה.
אני אהבתי אותו.
אבל הוא בטח כבר לא אוהב אותי.
הוא בטח שכח ממני.
עדיין, אני מרגיש שאני חייב למצוא אותו.
אוליי אני אלך לצ'אניול, אבקש ממנו לעזור לי?
לא, אני לא יכול ללכת אליו.
או שכן?
אוליי יש דרך שהוא יכול לעזור לי למצוא אותו.
החלטתי.
אני אלך אליו.
קמתי מהספסל, תיכננתי ללכת לבית שלי ושל צ'אניול.
הגעתי לכביש, קלטתי את עצמי עוצר מונית.
היא נעצרה.
עליתי, אמרתי לו את הכתובת והוא התחיל לנסוע.
ישבתי שם, בשקט.
הסתכלתי בחלון.
חשבתי.
אני לא יודע מה יקרה, אני לא יודע אם אני אשיג את מינסוק בכלל.
ופתאום התחילו לעלות לי זכרונות, מתוקים ומרים משלושת השנים האחרונות.
זכרונות עם צ'אניול.
הייתי מאושר איתו.
צחקתי ובכיתי.
הוא היה הכל בשבילי.
הנהג הגיע לבית שלי, שילמתי לו ויצאתי משם.
ראיתי את המכונית של יול חונה שם, הוא פה.
