נק' מבט צ'אניול.
תוך כמה שניות ראיתי אמבולנס ומשטרות.
כנראה מישהו התקשר, הודיע על זה.
הם פינו את באק ומינסוק, הכניסו אותם לאמבולנס.
שאלו אותי "מי הם בשבילך? מה קרה פה בדיוק?"
"אחד מהם, הוא ילד מהבית ספר שלי. השני זה הבן זוג שלו. אני ראיתי שהם באו לצאת מהחניה, הייתי ממש רחוק, ראיתי אותו מתחיל לעשות רוורס ומכונית הגיעה מהר ונתקלה בהם. רצתי אליהם וראיתי אותם ככה" הסברתי להם רועד.
פשוט בכיתי.
באק תחזור לחיים.
ביקשו ממני לעלות איתם לאמבולנס, כמובן שהסכמתי.
הגענו לבית חולים.
כל אחד לקחו למקום אחר.
רופאים אחרים.
אני רציתי לדעת מה קורה עם באקהיון.
הוא חשוב לי יותר משאני חשוב לעצמי.
אני אוהב אותו בכל ליבי.
ניסיתי לברר מה קורה לו אבל כלום, שום תשובה.
רופאים יצאו ונכנסו, ניסיתי לדבר איתם והם התעלמו.
אחריי שעתיים בערך בא אלי רופא אחד, קמתי מהר.
"הוא בסדר?" שאלתי מהר.
"אממ... כן... הוא בסדר. אבל..." הוא אמר.
"כן..?" שאלתי .
"הוא נפגע חזק בראש, יש סיכוי שהוא לא זוכר כלום" הוא אמר לי.
רצתי מהר לחדר שלו, התעלמתי מהרופא.
נכנסתי לחדר, ראיתי אותו שוכב שם.
העיניים שלו היו פתוחות, זה שימח אותי.
הגעתי אליו.
"באקהיון, אתה זוכר אותי? אתה בסדר?" שאלתי.
"כן, אני חושב שכן. אני לומד איתך בבית ספר" הוא ענה בחיוך קטן. הוא זוכר את ההתנהגות שלי כלפיו? את מינסוק ?
"מה הדבר האחרון שאתה זוכר?" ניסיתי לברר.
"לא יודע, יום לימודים רגיל. המורה המטומטם לביולוגיה, ג'י-וון. אותך עם חברים שלך, אותי עם קיונגסו" הוא ענה.
אוקיי זה מוזר.
"המורה ג'י-וון עזב לפני שנתיים. אתה לא דיברת עם קיונגסו שנתיים בערך" אמרתי לו.
"באמת? למה? אז רגע, מה קרה לי?" הוא שאל.
לא ידעתי איך לתת לו את התשובות.
"אתה וקיונגסו הפסקתם לדבר שהוא התחיל להיות בזוגיות עם ג'ונגין. התחלת להרגיש בודד. זה מה שאני יודע בערך" עניתי לו.
"אז מה קרה לי?" הוא שאל עוד פעם.
