סיפורה של בת הים...

פרק 7

אחרי כמה דקות של שקט מביך רנדון קם,איחל ללאניה לילה טוב,יצא והשאיר אותה לבד...

לאניה עדיין ישבה על הבד המלוכלך ברצפה אבל רק אחרי שרנדון הלך ורגליים אנושיות הופיעו נזכרה.היא נאנחה והביטה בהן...

היא התחילה להוזיז אותן מצד לצד,לגעת בהן ובסוף ניסתה לעמוד.

היא קיפלה את הרגליים לביטנה הניחה את ידיה משני צדדי גופה,כמו שראתה את רנדון עושה,ודחפה את עצמה כלפי מעלה.היא התנודדה ואחרי שנייה נפלה.היא ניסתה שוב והפעם החזיקה מעמד יותר זמן...וכך ניסתה במשך כמעט לילה שלם,עד שרנדון בא ופתח את הדלת בתנופה מהירה וסגר אותה אפילו יותר מהר."מה קרה?"שאל בהיסטריה"את נפגעת?שמעתי רעשים ו..."רנדון השתתק באמצע המשפט והסתובב."שחכתי להחזיר אותך למים..."אמר בבושה.

"זה בסדר,באמת..."אמרה והרימה את עצמה מהרצפה."תסתכל!"קראה בשימחה אבל רנדון לא הסתובב.היא הביטה בו מבולבלת ושוב איבדה את שיווי המשקל ונפלה.קול קטן ברח משפתיה ורנדון כמעט הסתובב."למה אתה לא מסתכל עליי...?"העצב נשמע בקולה ורנדון לא ידע איך לומר את זה בכדי שהיא תבין...

"בעולם הזה..."התחיל,שוקל כל מילה.

"בעולם הזה,האנשים שגרים פה...טוב זה רק ש...אנחנו בדרך כלל הולכים מכוסים...ו זה...לא מתאים לא ללכת ככה...בגלל זה..."הוא התייאש וזרק לה את החלק העליון של החולצה שלו ונשאר עם הגופייה שמתחת.לאניה זחלה לבגד שזרק לה והביטה בו חסרת אונים.

"אין לי מושג מה לעשות עם זה..."רנדון התחיל לצחוק והסתובב אל לאניה.מביט אך ורק בפניה.

"בואי.אני אעזור לך..."הוא לקח את הבגד מידייה,הניח מסביב לצווארה והכניס את ידייה לתוך השרוולים כמו ילדה קטנה."הנה."חייך על עצמו ופרע את שערות ראשה."אז...מה רצית להראות לי?"לאניה חייכה לעצמה ושוב,בפעם השמונים אולי באותו הלילה,הצמידה את רגלייה לבירכיה והרימה את עצמה לעמידה.רנדון עדיין ישב על הרצפה והביט בה בהפתעה מעורבבת עם שימחה."זה נהדר!"שמח.לאניה חייכה חיוך ענק ובאותו הרגע איבדה שיווי משקל.אבל הפעם במקום לפגוש בריצפת העץ המוכרת נפלה לתוך ידיו של רנדון."כל הכבוד"אמר,מאושר באמת."את לומדת יפה,עם עוד קצת אימונים תוכלי ללכת."

לאניה חייכה.אבל האמת שלא רצתה ללכת,היא רצתה לשחות...ופה זה לא יתאפשר לה.

"רנדון...אני רוצה לצאת מכאן..."הוא עדיין אחז אותה והביט בפניה בריכוז."אני מתגעגעת...מתגעגעת הביתה,מתגעגעת לחברים,מתגעגעת לים..."

"אני יודע."לחש.היא הרימה אליו את ראשה."בגלל זה אני..."הוא השתתק ועיניו היו גדולות.

"בגלל זה אתה מה?"הוא הניח אותה בתוך ארגז העץ והחולצה שלבשה לגופה נעלמה כמו הרגליים שלה.

"אני חייב ללכת...אני מצטער שאני לא יכול להסביר..."ובמילים האלו עזב את החדר והשאיר את לאניה לבדה.

בחושך...

לאניה נאנחה ושקעה בתוך המים.שואפת מים במקום אוויר אל הריאות.היא עצמה את עינייה והביאה למחשבות לטייל ובאיזה שהוא שלב נרדמה.

היא קמה בבוקר והיתישבה בתוך הארגז.היא מתחה את גופה התפוס והביטה סביב.החדר נשאר בדיוק כמו שהיה אתמול,רק ש...

אדם ישב רדום על כיסא בפינת החדר.לאניה התכווצה בתוך עצמה.חוץ מרנדון שנאה כל בן אדם שפגשה...

כאילו לפי סימן האדם התעורר,וכמו לאניה,מתח את גופו התפוס.

"בוקר טוב"חייך חיוך עם שיניים עקומות.

"מי אתה...?"לחשה בקול חלש.

"אני השומר.מאז אתמול תהייה עלייך שמירה 24/7"לאניה הביטה בו בתמיהה.לא כמו רנדון הוא לא התייחס לזה שהיא לא מבינה כלום והמשיך לשבת מנמנם/ער על הכיסא."עוד מעט יבוא מישהוא עם ארוחת הבוקר ויחליף אותי..."המילים שלו נתמעו בפיהוקים.

"איפה רנדון?"שאלה מבויישת.חיוך מוזר התפשט לו על הפנים.

"הפרחח..."גיחך"סוף סוף קיבל את מה שמגיעה לו...חה!"הוא צחק וחזר לעצום את עיניו.

"מה זאת אומרת?!מה קר..."הוא קטע אותה בהנף יד.

"מציקה."הוא התיישב ובכל מילה שאמר נופף באצבעות המלוכלכות שלו כדי להדגיש את הכוונה"הקפטן גילה שהוא הוציא אותך מהארגז הזה ללא רשותו וכעס,ובמיוחד כעס כשלא אמר לו למה את מסוגלת..."הוא הביט בה בחשדנות והמשיך"הקפטן הרביץ לו עד שאיבד את ההכרה ועכשיו הוא זרוק בתא הכלא..."הוא חייך חיוך יותר ערמומי מהקודם"סוף סוף...שלוש שנים הוא זכה למעמד יותר מכולנו..."הוא שילב את ידיו על בטנו ועצם את עינו.דקה חלפה וחזר לשנתו.

לאניה שלא שמה לב עזבה את דפנות הארגד במרפקים לבנים.
'רנדון...'זה רק מה שיכלה לחשוב.'הוא זרוק באיזה שהוא חדר...פצוע...ואני לא יכולה לעזור לו...'

באותו הרגע החליטה שתצא משם ותציל אותו.אחרי שהאדם עם ארוחת הבוקר בא והחליף את הקודם,וכמו הקודם שקע בשינה,תפסה את הארגז בכוח וניסתה לשבת על שפת הארגז.

כשהצליחה והרגליים והחולצה הופיעו התרוממה.והתחילה לפסוע.פוקדת על עצמה לא ליפול.

ובפסיעות מקרטעות ובעזרת הליכה שקטה בעזרת תפיסה בקיר הגיעה אל הדלת.