סיפורה של בת הים...

פרק 8

היא אחזה בידית בכח ומשכה את הדלת.התנופה כמעט וגרמה לה ליפול אבל היא הצליחה להתייצב ולצעוד אל מחוץ לחדר.
כשיצא פנייה התמלאו בהלה...היא הבינה פתאום כמה בילתי אפשרית המשימה הזאת.היא עמדה במסגרון ארוך שכל שני מטר בערך יש דלת.היא ספרה את הדלתות.
עשר.
'מה אעשה?' חשבה לעצמה.היא הלכה לדלת שמולה ופתחה אותה מעט.החדר היה ריק.
בדלת השנייה היו שני בני אדם עסוקים עד שלא שמו לב ללנאיה,היא סגרה את הדלת בשקט והתקדמה לשלישית.השלישית הייתה דלת מלאה מקלות.
מקלות שהיו מחוברים לרצפה ולתקרה.בסופם היה אדם עם גבו אלייה.
היא הסתובבה וסגרה את הדלת.
היא המשיכה ללכת וליפול ולהתנדנד מחפשת אחר משהוא שאולי יוביל אותה לרנדון.
קול נפץ גדול גרם ללאניה ליפול ולסירה להתנדנד בטירוף.היא לא יכלה לעמוד ואנשים רצו על ידה בלי לשים לב אפילו.
היא ניצלה את הבהלה והלכה לסוף המסדרון,המקום היחיד שהכירה פחות או יותר.היא זכרה שעברה דרכו כמה פעמים...
ברגע שעלתה במדרגות אור השמש החזק סינוור אותה וקול ההמולה החריש אותה.
היא ראתה אנשים מתגודדים זה עם זה.
הורגים זה את זה.
היא ניסתה לעבור בינהם אבל ללא הצלחה.אדם אחד אחז בשערה ומשך אותה אחריו אך אדם לבוש אדום הכה בו ושחרר את לאניה.
"את בסדר?" שאל אך לא חיכה לתשובה לפני שעבר להלחם באדם הבא.
הצלילים התעממו ולאניה ברחה שוב לבטן הספינה.ריח הדם עורר בה רצון להקיא ופתאום היא הבינה.זו ההזדמנות שלה לברוח...
היא התקרבה לקצה,אם היא תקפוץ עכשיו...היא חופשייה.
'אבל מה עם רנדון?' חשבה 'אני ממילא לא יכולה להישאר איתו...אני צריכה לחזור הביתה' היא הניחה רגל אחת על המעקה ונשענה קדימה 'אני לא יכולה להישאר' עוד טיפה קדימה...
"לאניה!" היא הסתובבה וראתה את רנדון מתקדם לעברה.פניו חבולות ובגדיו קרועים."לאניה חכי!"
היא התרחקה מהמעקה והלכה לעברו.
"אתה בסדר?"שאלה ורנדון הרחיק אותה מהקרב שהתרחש על הספינה."נפגעת?"שאלה והסתכלה על כל החבלות שבגופו.
"את פשוט מטורפת!"אמר והצמיד אותה לאחת הפינות בספינה,מגן עליה בגופו"את לא רואה מה הולך פה?!מי יוצא לאמצע שטח קרב??"לאניה רק הביטה בו בעיניים גדולות ותמימות.הוא חייך."שחכתי מהתמימות הממכרת שלך..."
לאניה לא הבינה למה הוא כועס.ולמה היא תמימה?!
אדם גדול מימדים צעד לכיוונו של רנדון והכה.
אך המכה לא פגעה בו.
הכל היה כמו הילוך איטי.
לאניה חומקת מזרועותי של רנדון.
לאניה חוצצת בינו לבין הלהב.
הלהב פוגע בלאניה.
כאב משתק עובר בכל גופה של לאניה.
היא החלה לראות הכל מטושטש ושמעה במעומעם את שמה שוב ושוב.
ואז...
ואז שקעה בחלומות נטולי כאבים.

••••••
'מים...כמה זמן לא שחיתי בהם...אני מתגעגעת אליהם...'חשבה לעצמה לאניה בזמן ששחתה ושחתה עד שהרגישה שעוד קצת והיא לא תוכל לשחות יותר.
אבל היא המשיכה והמשיכה.
מנסה לחזור הביתה ומנסה להעלים את כל האימה שהייתה בה.היא שנאה את המקום שנמצאה בו עכשיו.ושנאה את המחשבה על להישאר שם...
היא כאן.היא בבית שלה.
אחיה מחבק אותה,אבא שלה,זאנדיה ורל...
אמא שלה...
היא נעצרה במקום והניחה את זרועותיה סביב אמה.
"אני שונאת אותך..."לחשה והניחה לדמעות לצאת.אמה רק חייכה בהבנה"הכל חלום נכון?"שאלה בייאוש אבל הפעם הכאב החד בצידי גופה החזיר אותה למציאות הקודרת.
••••••
היא פקחה את עינייה וניסתה להסתכל לצדדים בשביל לראות איפה היא אבל כאב גרם לה לצעוק ולהבהיל את רנדון שנרדם בכסא לצידה.
"הי,הי,זה בסדר...הכל בסדר עכשיו..."לחש וליטף את שיערה.
"כו...כו..."ניסתה לומר אבל רנדון רק הנהן וקרב כוס לפיה.היא הסיתה את ראשה הצידה וסירבה לבלוע.
"זה יקל על הכאב..."אמר רנדון וניסה שוב.
הפעם,אחרי היסוס קצר,בלעה לאניה את הנוזל המוזר.
"איך את מרגישה?"שאל"היית חסרת הכרה שלושה ימים..."
"מה...?"שאלה והרגישה איך גרונה יבש וכואב מבפנים מחוסר שימוש וטעמו המר של המשקה שנתן לה רנדון מתגבר בגרונה.
רנדון רק חייך ועזר ללאניה לשתות.
"תודה..."לחשה בקול צרוד."אתה יכול לעזור לי לשבת?"אמרה אחרי כמה דקות של שקט.
"בוודאי"אמר והתיישב לצידה תומך בגבה,משתדל לגעת כמה שפחות במותנה השמאלית החבושה.
"מה קרה...?"שאלה אחרי שישבה בנוחות בין...לא היה לה מושג מה זה...אבל זה היה נח כל כך ורך כל כך...
היא הרגישה איך הכאבים מתרככים לאט לאט...לא נעלמים אבל חלשים יותר.
"נדקרת."אמר רנדון בפשטות והביט לריצפה.
היא נזכרה "אתה בסדר?נפגעת?"שאלה וחיפשה פציעות על גופו.חוץ מכמה חתכים על פניו וידיו הוא היה בסדר.
"למה עשית את זה?"שאל.לאניה שמעה משהוא מוזר בקולו.משהוא שאף פעם לא שמעה אצלו אך פניו עדיין היו לכיוון הריצפה כך שלא יכלה לקרוא אותן...
"מה זאת אומרת למה?"שאלה.
רנדון הרים אלייה את פניו וחייך..."אין טעם לצעוק עלייך נכון...??גם ככה את לא תביני במה טעית נכון...?"
חוץ ממבט מבולבל שקיבל מלאניה,בזה תמה השיחה שלהם.
הם ישבו בשקט עד שלאניה שאלה והצביעה"מה זה?"
הוא צחק ואמר"כרית...אנשים ישנים על זה.זה מלא בנוצו...משהוא נעים..."לאניה חייכה ונשענה אחורה.'נעים...!!!'חשבה לעצמה.
"את רעבה?"שאל רנדון וזכה בהנהון נמרץ מלאניה.הוא צחקק ויצא מהחדר וכשחזר נשא מגש מלא בדייסה,את המילה הזאת כבר למדה לאניה,והתיישב על ידה.
לאניה אחזה בכף ביד רועדת וחלשה אחרי שלושה ימים בלי אוכל ושתייה.
ממש בשנייה שלפני שנשפכה עלייה תכולת הכף החמה הציל אותה רנדון והאכיל אותה.היא הודתה לו בחיוך ואכלה.
עם כמה שהייתה רעבה,כל בליעה הכאיבה לה במותן שעדיין לא העזה להביט בה.
"כשתסיימי יבוא מישהוא לבדוק אותך,בסדר?"לאניה הסכימה בחוסר חשק.

"הפצע בסדר אבל אני צריך להחליף תחבושות על מנת שלא יזדהם...אני מצטער מראש."אמר ג'ייק,האדם שייהיה האחראי על ההחלמה שלה,לדבריו של רנדון.
היא הנהנה ופלטה מדי פעם קולות כשהכאב היה בילתי נסבל.
"גמרנו..."אמר ג'ייק והחזיר את החולצה הנקייה שלה לשם שינוי למקום.
היא נשפה את כל האוויר שהיה לכוד בריאותיה ונשכבה חזרה על הגב.
היא כבר התרגלה לטעם המר של המשככי כאבים שניתנו לה.
"אני יכולה לקום וללכת?"שאלה אחרי חמישה ימים במיטה הגוף שלה דאב.
"כן...אבל לא יותר מדי."המילים האלו כוונו לרנדון ובזה הוא סיים,ארז את חפציו ויצא החוצה.
"מוכנה לנסות ללכת?"שאל רנדון ונעמד על יד מיטתה של לאניה.היא חייכה והושיטה לו את ידייה.הוא משך אותה לקצה המיטה והניח אותה כך שרגליה יגעו בריצפה.
הוא הניח עלייה מעיל אדום וגדול מימנה בכמה מידות,כמו כל הבגדים שלה,והניח את ידו מתחת לזרועה הימינית.
היא התרוממה והתחילה לצעוד.

לאט לאט היא התקדמה.אחרי הסתובבות בחדר בעזרתו של רנדון ואחרי נדידות הלוך ושוב במסדרון שמחוץ לחדר שלה,רנדון הסכים לה לעשות את כל הדרך עד הסיפון בתנאי שאם תתעייף שתאמר לו מיד.
לאט לאט הם התקדמו וכשיצאו מבטן האונייה לאניה פתאום הבינה שהם לא באותה האונייה.
היא ידעה שהם לא באותה הספינה אבל לא האמינה שהם בספינה שונה...

רנדון הסביר לה שהספינה הקודמת שהיו בה הייתה שייכת לאנשים שהפריעו לו ולעוד המון אנשים בחיים שלהם והוא היה שם בשביל לתפוס אותם,והוא הצליח.

אבל השינוי היה כל כך גדול שהיא לא האמינה שזה אמיתי.
הכל היה נקי ולבן ו...היא לא ידעה איזו מילה בדיוק.
והים...הים...
הוא היה כל כך טוב ללאניה...אפילו רק מלראות אותו.
היא ידעה שיהייה לה טוב יותר להיות בתוכו והיא אפילו תבריא יותר מהר אבל רנדון גרם לה להבטיח שלה תיכנס אליו עד שג'ייק לא ירשה.

לכן היא הבטיחה לעצמה לנסות ולהבריא הכי מהר שהיא יכולה.