שייכת לי.

פרק 6

נקודת מבט סתיו-

קמתי לחדר מואר, קרני השמש חדרו דרך התריסים והתריעו על כך שהלילה נגמר.
העפתי את השמיכה מעלי
והלכתי בצעדים כבדים ועייפים אל חדר האמבטיה שלמזלי היה בתוך חדרי,
כך שלא הייתי צריכה לצאת ולהסתכן בכך שאראה אותו...

כאב גרון חזק הגיח פתאום אך התעלמתי ממנו כרגע.
פתחתי את ארון העץ הניצב מולי, מושכת ממנו חולצה טריקה קצרה בצבע שחור שגדולה ממני בכמה מידות ותחתונים לבנים מתחרה הכי צנועים שמצאתי,לא הייתה לי ברירה אלה להישאר בתחתונים.
כל בגד אחר שחשבתי עליו ישר העלה לראשי את את הכאב שאני עלולה להרגיש.
נכנסתי לשירותים מניחה את הבגדים על הכיור,מעיפה מבט לכיוון המתלה ומוודאה שיש שם מגבת.
ואכן מגבת לבנה וגדולה עמדה תלויה על ה-וו.

נכנסתי תחת הזרם החמים שהעביר תוחשה נעימה בגופי, עד שהמים זרמו לכיוון התחת שלי וצרבו על גבי הפצעים "אחח" החנקתי גניחה של כאב ודמעה קטנה נפלה מעיניי והשתלבה עם זרם המים.
חפפתי את שיערי,סיבנתי את גופי ויצאתי מת המקלחת.

התנגבתי בזריזות במגבת הלבנה ומהר מאוד השחלתי על עצמי את החולצה ובעדינות את התחתונים.
התיישבתי על המיטה משועממת, מנסה למצוא איך להעסיק את עצמי ולהימנע ממחשבות על הבטן המקרקרת.
קמתי לעבר שידת הספרים, אולי אוכל למצוא סיפור נחמד..חשבתי לעצמי.
ידי עברה באיטיות על הספרים בוחנצ אותם היטב.
"ללכת בדרכך" הספר שמשך את עיניי,אני זוכרת שאחת מילדות הכיתה הציעה לי לקרוא אותו.
משכתי את הספר והתיישבתי על המיטה (מתעלמת מן הכאב), כך שמשענת המיטה תומכת בגבי והספר על בירכי שמקופלות קדימה.
התחלתי לקרוא וממש שקעתי לתוך הספר, הוא היה יפיפה!
דפיקות בדלת החדר שברו את רצף קריאתי.
לא עניתי
"סתיו, אני נכנס"
מייקל אמר ופתח את הדלת מבלי לתת לי להגיב.
"מה? אדוני" שאלתי בלחישה ממלאה אחר החוקים,לא רוצה לפגוש שוב את אותו השוט.
"קדימה רדי לאכול" קולו היה צרוד ומגרה כאילו כרגע קם.
"אני לא רעבה,אדוני" שוב יצא אותו כל חלש ושבור כמו מקודם
"א' הגבירי את קולך וב' זו לא הייתה בקשה."
גחגחתי בגרוני מנסה לשפר את עוצמת קולי
"כן אדוני" אך ללא הצלחה, אני דיי בטוחה שיש לי דלקת.
"סתיו!" הוא זעם אלי,"אני לא מצליח.." נסיתי להשלים מפשט כאשר התקף שיעול עצר אותי.
"אני חושבת שיש לי דלקת גרון, אדוני" עניתי שנית.
"נרד לאכול ואחרכך נטפל בזה" הוא ענה ואני כמעט בטוחה שדאגה נשמעה בקולו הצרוד של הבוקר.
ירדנו במורד המדרגות כששולחן מלא בטוב מקבל את פנינו.

מייקל העמיס לי צלחת כשראה שאין לי שום כוונה לעשות זאת ואז עשה זאת גם עם שלו.
אכלתי חלק קטן ממה שנח בצלחתי
ולאחר מכן פשוט בהיטי בקיר הלבן מולי.

"למה את לא אוכלת אהובה?",אהובה? ממתי הוא קורא לי אהובה?..
"אני לא..לא רעבה יותר אדוני","סיימי לאכול סתיו, בקושי נגעת במשהו!" הוא צעק פתאום ומבטו הרך הוחלף במבט כועס
"אבל אני לא רוצה!"
מה יש לו? זה הגוף שלי ואם אני לא רעבה אז אני לא רעבה .
"לכי לחדר שלי וחכי לי על המיטה", קמתי בשקט משולחן האוכל,לא רוצה כלל לעצבן אותו למרות שלא עשיתי דבר.
עליתי המהירות במדרגות ורק כשהגעתי לסופם הבנתי שאני בכלל לא יודעת איפה זה החדר שלו.
הסתובבתי וירדתי בשקט חזרה לקומת הקרקע שומעת אותו מדבר..
"לוקאס על תחפור לי עכשיו! אם הוא לא מחזיר את הכסף עד יום חמישי בערב תהרוג אותו!." הוא אמר בכעס וזרק את הטלפון על הדלפק,
ואני? אני פשוט עמדתי שם בהלם,לא רק שהוא חטף אותי הוא גם רוצח?.

הוא הסתובב כדי לעלות במדרגות אני מניחה
אך נעצר כשראה אותי המומה מביטה עליו.

נקודת מבט מייקל-
הסתובבתי כדי לעלות לחדרי ולעזור לילדה הקטנה שלי עם הפצעים מאתמול, אך במקום זאת אני רואה אותה עומדת בסוף המדרגות מביטה בי כאילו אני רוח רפאים,
מה יש לה? 'היא שמעה את השיחה' התת מודע שלי צרח, אוי לא היא מפחדת ממני מספיק..

"מה את עושה פה ביקשתי ממך לחכות בחדר סתיו!,מה לא היה מובן?" צעקתי לא בכוונה, אני חייב להתחיל לשלוט בעצמי.
"א..ני לא יו..דע..ת אי..פה הח..דר" היא גמגמה עדיין מבוהלת.
עצמתי את עיניי לוקח נשימה עמוקה מרגיע את עצמי כמה שאפשר.
קול בהלה נשמע כשהרמתי אותה על גבי כך שאני תופס אותה מרגלייה והתחת שלה קרוב לפניי,עליתי במדרגות והלכתי לכיוון חדרי.
"זה החדר שלי תכירי." אמרתי פותח את הדלת וסגרתי אותה מאחורי,הנחתי את הילדה על המיטה ותיישבתי לידה.

נקודת מבט סתיו-
נבהלתי כשהוא הרים אותי על גבו ועלה במדרגות.
הוא הניח אותי על המיטה,"זה החדר שלי תכירי" הוא אמר בקול קר ואדיש.
"עכשיו..איזה חלק מהשיחה שמעת?" הוא הביט בי בשאלה ושילב את ידיו.
"אנ..אני ל..א שמ..עתי כל..ום" עניתי בפחד, אני ממש לא רוצה לקבל עוד עונש.
"את משקרת לי ילדונת?" שאל כאשר שפתיו התעקמו לחיוך צדדי.