שייכת לי.

פרק 8

החלטתי לעלות היום כדאי לאחל לכולכם חופשה מדהימה! נצלו כל רגע.

נ.מבט-מייקל:
"גוד מורנינג...גוד מורנינג....גוד מורנינג" היד שלי נשלחה לכיוון השעון המעורר שלי במטרה להשתיק אותו.
אני חייב לשנות צילצול,אני שונא את הצליל הזה!.
אני מתהפך מצד לצד וחראשי קופצת תמונה של הילדונת שלי, אני כל כך רוצה אותה.
זינקתי מן המיטה ולבשתי ברישול ובמהירות את הטרנינג השחור וחולצה פשוטה לבנה.

פניתי לחדרה רק להביט בה לראות אותה עוד טיפה לאהוב אותה עוד יותר.
חדרה היה ריק. "סתיו"
הלכתי לשירותי החדר ודפקתי "סתיו אני פותח"
היא לא הייתה שם.
ירדתי בזריזות במדרגות "סתיו!"
אף אחד לא ענה לי.
"סתיו בואי הנה מיד!!"
שקט זה כל מה ששמעתי.
"סתיו זה ממש לא מצחיק וההבטחה שלי לא תחזיק מעמד עם תמשיכי לעצבן אותי"
(למי שלא זוכר יש לסתיו שלושה ימים נטולי עונש-הערת הכותבת)
רצתי בטיל לחדר השינה ותפסתי את הטלפון הנייד.
"בוס?"
"ארז בוא עכשיו היא נעלמה!!!"
"אני בדרך אדוני."
מה את מנסה לעשות סתיו!?

נ.מבט-סתיו
פתחתי עיניים והבטתי דרך החלון,היה חשוך והשעון הורה על השעה 4:38 לפנות בוקר.
אני מתגעגעת לבית שלי,לחיים שלי ולעצמאות שלי. למה הוא לא יכל להתחיל איתי כמו כל אדם רגיל ופשוט להמין אותי לקפה או משהו ?
הייתי מסכימה בלי לחשוב פעמיים הוא נראה טוב מאוד מאוד טוב אולי הכי טוב שראיתי. חבל שהוא רוצח... וחוטף... וסדיסט...
נשכבתי על גבי ולא הצלחתי להירדם
היה לי חם,מה שדי מוזר בהתחשב בעובדה שכבר חורף..הלכתי לכיוון החלון וניסיתי לפתוח אותו.
הוא נפתח בקלות ורעיון צץ במוחי!
אני אברח! למה לא?
גם אם הוא יתפוס אותי מה שרוב הסיכויים יקרה...ישלי שלושה ימים בלי עונש!
אם הוא ישאר נאמן למילתו..
הלכתי על קצות אצבעותיי מפחדת שהוא יקום מהרעש ויהרוס הכל.
נכנסתי לשירותים שטפתי פנים,צחצחתי שיניים והתלבשתי.
לקחתי תיק קטן שמצאתי בשידה ליד הארון ותחבתי חולצה ומכנס.
נצמדתי לשידה שוב לבדוק את השעה ולהעריך כמה זמן יש לי והשעון נפל ארצה, נעצרתי במקומי מתה מפחד שאדוני הנכבד יקום אבל כלום.
וואו מייקל אתה ישן חזק..
התקדמתי לכיוון החלון,העברתי רגל אחת ואז את השנייה.
הבטתי מטה להעריך עד כמה יכאב לי,זה גבוה! מאוד גבוה..
"על החיים ועל המוות" לחשתי לעצמי.
"אחחח פאקק זה כואב" נחתתי על כפות הרגליים וחשתי זרם של כאב בגופי.
רצתי רצתי כל כך מהר,לא חשבתי לאן אלך..
פשוט רצתי.
עברתי את היער הסבוך שמבודד את ביתו של מייקל והגעתי לפארק כושר רחב.
כוחותיי אזלו והחלטתי לנוח קצת אז התיישבתי על הדשא בפינת הפארק,עיניי נעצמו מעצמן,לא יכלתי להחזיק מעמד ונפלתי לשינה עמוקה.

נ.מבט-מייקל
"אני אחפש כאן" אמר ארז והצביע על אזור מסויים קרוב לביתי,אין סיכוי שסתיו התרחקה יותר מידיי.
"תחפש בכל מקום ועל תחזור עד שהיא אצלך!" אמרתי לארז ובנימה זו הוא יצא מהבית יחד עם שניים מעובדיו.

נ.מבט סתיו
הרגשתי זוג ידיים תופסות את כתפיי בחוזקה והתעוררתי בבהלה.
"דיי עזוב אותיי!" צרחתי.
"סתיו יקירה,השתדלי לא לעשות יותר מידיי בעיות,הרי בסופו של דבר את זו שתחטפי."
קול מוכר נשמע מלפני. הבטתי קדימה וזהיתי את ארז
זה שחטף אותי בהתחלה.
"זוזי כבר!" ההוא שהחזיק אותי צעק עלי
כאשר התנגדתי עוד.
"בבקשה,אל תחזירו אותי לשם! אני מתחננת!"
ניסיתי את מזלי אולי בכל זאת יש להם לב..
"קדימה תכניס אותה למכונית ותחגור אותה." ארז הורה לזה שמחזיק אותי.

אחרי נסיעה קצרה ומאוד לא נעימה! הגענו לבית של המפלצת.
"דיי בבקשה!! תנו לי ללכת!" התחננתי שוב כשארז תפס במרפקי ומשך אותי
אל הדלת.
"תפסיקי להתנגד" הוא גער בי ודפק בדלתו של מייקל.
מייקל פתח את הדלת לבוש בחליפה שחורה ושעון זהב שבולט למדיי.
"אווו,לך מתוקה יש המון להסביר לי!"
צעק עלי מייקל ומשך אותי למעלה.
הוא דילג על חדרו ונכנס לחדר המפחיד עם הצעצועים..אם אפשר לקרוא לזה ככה.
מייקל התיישב על המיטה ואני עמדתי מולו,
מבטי מושפל מטה אח כפות רגליי.
"למה?" שאל "מ..מה למה?" שאלתי לא מבינה.
"למה ברחת?,חשבתי שהתחלנו להסתדר!"
מה?! הוא שפוי?? איזה להסתדר?
"מייקל אני אף פעם לא אסתדר איתך!
אתה חטפת אותי! אתה מגעיל אותי!"
עניתי בלי לחשוב יותר מידיי.
"אני חשבתי שאת מתחילה לאהוב אותי"
אמר וגרם לי לגלגל עיניים.
"את גילגלת לי עיניים כרגע?!" אוף קרצייה
שיעזוב אותי כבר.
"תורידי את המכנס והתחתון ותתכופפי על בירכיי"
מייקל צעק ובקולו נשמע אך ורק כעס.
"אתה הבטחת לא להעניש!" התגוננתי
"ואת הייתה אמורה לציית לכללים!
זוכרת?.יחס גורר יחס יקירתי"
חיוך תחמני הופיע על פניו ומיד השתנה לפרצוף כועס כאשר ראה שלא בכוונתי לעשות כדבריו.
"עכשיו!" הגביר את קולו.
הוא בן אדם מפחיד! הצורה שבה הוורידים בצווארו בולטים כשהוא צועק,צורת הישיבה שלו,צורת הלבוש שלו,המבט שלו...הכל מאיים.
הורדתי את המכנס ואחר כך את התחתון באיטיות מנסה למשוך את הזמן.
"סתיו אל תתגרי בי" לחש מספיק חזק כדי שאשמע אותו.
התכופפתי על בירכיו וידו סטרה לישבני מיד.
"אוחח" צעקתי
"נעשה 10 כי ממש עצבנת אותי" הסביר מייקל ומיד סטר בפעם השניה.
הדמעות פשוט פרצו מעיניי ללא שליטתי..
"תפסיקי לבכות את הבאת את זה על עצמך!"
סטירה שלישית.
"בבקשה דיי מייקל" התחננתי בלחש לא בטוחה אם הוא שמע.
"תגידי שאת אוהבת אותי ואני אפסיק"
דרש
"אני לא אוהבת אותך! ואני לא אוהב אותך בחיים!" לחשתי שוב.
"את תאהבי אותי! גם אם זה יהיה בכוח! את שלי עכשיו סתיו,שלי ורק שלי. אני יעשה בך מה שארצה!" סטירה רביעית...
חמישית...
שישית...
שביעית...
שמינית...
תשיעית...
עשירית...