רק ביחד

רק ביחד - פרק 7

צור נכנס לכיתה, התיישב במקומו וזרק את התיק על הכיסא הפנוי שלידו. עד מהרה הקיפה אותו כל החבורה הרגילה שלהם. הוא חייך חיוך עקום. החבורה הרגילה. זה בסך הכול היום השלישי שלו כאן, איתם, והוא כבר מרגיש בבית.

כל אחד מהילדים דיבר על נושא אחר, מרים את קולו עוד ועוד כדי שכולם יקשיבו לו, מה שיצר מקהלה מזעזעת של קולות צעקניים שלאף אחד מהם לא ניתן ממש להקשיב. צור התכווץ במקומו, השתדל שלא להקשיב לחבריו ולא לחשוב על הבית, על ההורים, על המקרה, על אחותו.

אל תחשוב על זה. אל תחשוב על זה. זה רק ישבור אותך עוד יותר. יחזיר אותך למצב שבו הייתה כשרק שמעת על זה. כל הסבל שעברת, שעברתם, שהיא עברה. היא לא הייתה רוצה שתעבור את זה שוב. אל תחשוב על זה.

"צור?" נשמע קולה המהוסס של טליה. הוא הציץ בה. היא ושיר עמדו זו לצד זו, תוקעות זו בזו מבטים נבוכים, כמו אומרות אחת לשנייה: "נו, דברי את.".

הוא השתדל לחייך. "מה?"

"סתם, רצינו לדעת אם..." פתחה שיר, וטליה סיימה: "אם הכול בסדר." השתררה שתיקה בין השלושה, והבנות אמרו יחד: "הכול בסדר?"

צור בחן אותן לעומק. הן נראות כמו בנות שיבינו אותו, חשב לעצמו. כמו בנות שאפשר לספר להן סיפורים כאלה בלי שילכו ויספרו לכל העולם. אבל האם תחושת ההקלה והביטחון שסודו שמור עמן תכפר על הכאב הכרוך בדיבור? בסיפור הסיפור שלו?

"כן, הכול בסדר."

"בטוח?" הן הרימו גבה כאיש אחד.

"בטוח לגמרי."

"אני לא יכולה לעבוד איתם יותר!" נשמע קולה של טליה, שעמדה לצד שולחן המורה, משוחחת עם תמרה במבט מיואש. "שלי אומרת שאנחנו טיפשים מידיי בשבילה ועושה את כל העבודה בעצמה, ירדן רק מדברת עוד ועוד על הדייט שיש לה היום, ואור כל הזמן שותק! איך אני אמורה לעשות איתם עבודה?!"

תמרה סקרה את הקבוצה, אדישה. צור ציפה שתשלח את טליה חזרה בלי להתחשב ובלי לשנות דבר, אך המורה אמרה: "אי אפשר לעשות כך עבודה. את צודקת." היא הרהרה מעט בפתרונות שבידה. "אפשר להעביר אותך לקבוצה אחרת," אמרה. מבטה עבר על הקבוצות בחדר הרועש.

צור פנה אל קבוצתו. איתמר ישב לצדו, משרבט סיכומים בכתב לא-מובן במחברת, ומולם ישבו שתי הבנות בקבוצה: ספיר ונועה. ספיר נמנמה על הקלמר שלה ונועה מרחה שפתון זוהר על שפתיה.

"נועה!" צרחה תמרה בזעם, "מה את עושה?!"

"שמה שפתון, מה את צורחת?"

"אל תדברי אליי ככה!" שאגה תמרה, "מה את עושה בכיתה שלי? קומי! קומי וצאי החוצה מיד!"

נועה קמה לאיטה ועצרה מול המראה שבכניסה לכיתה, בוחנת את שפתיה הצבועות בוורוד זרחני. כשהייתה בטוחה שהמראה מושלם ונקי מרבב, יצאה בראש מורם מהכיתה, זורקת לעבר תמרה, "יאללה, כפרה, מה יש לך?"