רק ביחד

רק ביחד - פרק 6

הבנות חזרו לכיתה. כולן חוץ מירדן. שיעור ספרות התנהל כרגיל, כאילו דבר לא קרה.

במשך כל השיעור הוא ישב, נועץ מבט חודרני בגבה, מהשורה האחרונה לשורה השלישית. מה הלך שם? הוא חיכה בקוצר רוח להפסקה, אז יוכל לגרור אותה לשיחה פרטית ולקבל את כל הפרטים, אולי לעזור לה, להרגיע אותה.

למה כל כך אכפת לו ממנה? זה לא קרה לו בעבר, בטח שלא איתה אבל גם לא עם אף אחד אחר. כך או כך, כשנשמע הצלצול זינק ממקומו ותפס בידה, מוכן ומזומן לקחת אותה לשיחה.

"איה!"

"מה קרה?"

"זה כואב!"

"מה כואב?"

"היד שלי!"

הוא השפיל מבט וגילה כי אחיזתו בזרועה הייתה כה איתנה עד שהותירה את האזור חיוור לגמרי. הוא התנצל והרפה מן האחיזה, אך הציץ מידיי פעם לאחור כדי לבדוק אם היא באה.

הם התיישבו על המדשאות הקדמיות. פניה היו יבשות אך נותרו בהן פסים נוצצים, שבילי הדמעות שזלגו במורד לחייה.

"את בסדר?"

היא הזעיפה פנים. "מה אתה רוצה?"

"לדעת מה קרה שם."

"אתה יכול לשכוח מזה."

"בבקשה, שיר," התחנן, "אני רק מנסה לעזור..."

"אתה יודע, גל, זה מאוד מוזר," עקצה, "כולם מנסים לעזור, אבל העזרה שלהם רק מחמירה את המצב! העזרה שלהם היא לדחוף את האף עמוק יותר ויותר לעניינים שלא שלהם! אז למה לי לספר?"

גל לא היסס לפני שאמר, "כי אני רוצה לעזור. אני לא אומר את זה כדי לשמוע רכילות, כדי להפיץ שמועות. אני מבטיח. אכפת לי ממך."

היא הביטה בו בלי לומר מילה.

"תספרי לי?" שאל. עיניו הכחולות נפגשו בעיניה השחורות.

היא זעה במקומה באי-נוחות והפנתה את מבטה. הוא ידע שהיא מתחבטת בשאלה של מוסר; אולי התשובה עלולה לפגוע בו, או בה, או בירדן. מצד שני – כדאי לספר. בדיוק ברגע שפתחה את הפה והתקווה לשמוע את הסיפור התעוררה בו מחדש, נשמע קול מוכר מאחוריהם.

"גל!"

שיר השפילה מבט והחלה לשחק בגבעולי דשא דקים. גל נשף אוויר בייאוש. למה תמיד חייב להגיע מישהו – או משהו – ולהרוס את הכול?

ירדן ניגשה אליהם והתיישבה ליד גל. היא החלה מפטפטת על מיליוני נושאים שונים במהירות עצומה. בשלב מסוים גל הרים ידיים והפסיק לנסות להבין את שטף המילים המהיר שיצא מפיה והציץ אל שיר. ממש כמו בסרט, כמו בהדמיה, גל ראה איך הבועה המוכרת מתחילה לעטוף את שיר. הבועה שהגנה עליה עד עכשיו מפני הכול. כנראה שעכשיו היא מרגישה צורך בהגנה, מן חומה שתעטוף אותה ותיצור מחיצה בינה לבין העולם.