רק ביחד

רק ביחד - פרק 8

גל נכנס לכיתה בצעד מהיר, משתדל שלא לגרור תשומת לב רבה. האירועים מיום האתמול עוד הציפו את ראשו. הוא לא ידע מה לעשות, הוא לא ידע מה יקרה. הוא ידע שמדובר בירדן – ולפי כך יש סיכוי גדול מאוד שהיא כבר סיפרה את זה לכולם. ואם היא אכן סיפרה – מה תגיד שיר?

למה כל כך אכפת לו ממה ששיר תגיד?

הוא היה מודאג בגללה עוד מאתמול בערב; הוא אמר שיתקשר אליה כדי לספר לה איך היה, והיא לא ענתה. למען האמת, חש מעט הקלה כאשר איש לא הרים את הטלפון, אך מצד שני התעורר בו החשש. הוא ידע שיש בינה לבין ירדן תחרות עכשיו והיה בטוח שירדן תשמש בכל קלף בידה כדי לפגוע בשיר. ואולי הוא אחד הקלפים האלה? אולי ירדן סיפרה לשיר על הנשיקה ולכן היא לא ענתה לו?

גם בבוקר היא הבריזה. הוא, צור, טליה ושיר גרו במרחק מה אלה מאלה, והחליטו ללכת יחד לבית-הספר כל יום. טליה וצור הגיעו היום בבוקר – שיר לא.

גל הציץ בחבורת הבנות שישבה סביב שולחנה של אביה. אביה, נעמי ובלה ישבו שם – אף אחת אחרת לא. טליה הצטרפה אליהן. מאיה, שיר וירדן לא היו שם.

לפתע הרגיש יד מונחת על כתפו. "היי!"

הוא זיהה את הקול. זאת הייתה ירדן. הוא ממש לא רצה להסתובב אליה – אך היה משהו שהיה עליו לשאול אותה. בלית ברירה פנה אליה. "היי, ירדן," הוא אפילו לא ניסה לחייך.

"איזה כיף היה אתמול, נכון?" צחקה, ולא טרחה להמתין לתשובה, "אמרתי לך!"

גל שתק, נושך את שפתיו. הוא זכר את הנשיקה. אותה נשיקה כמו כל האקסיות שלו: נשיקה קטנה, עם טעם וריח של אודם. הבנות תמיד ניסו לעבור ליותר מזה, פתחו את הפה – אבל בדיוק ברגע הזה הוא נסוג. הנשיקות האלה אף פעם לא השאירו עליו רושם, לא גרמו לתחושה של שיכרון-חושים, אפילו לא העבירו בו רעד קטן, כפי ששמע שהן אמורות לעשות. כך היה עם ירדן.

כשהתרחק ממנה אחרי הנשיקה הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. היא חייכה אליו כאילו זה הרגע המאושר ביותר בחייה – הוא מצדו עמד מולה, שפתיו שמוטות בתדהמה, שואל את עצמו איך לכל הרוחות נקלע למצב הזה, ואיך ייצא ממנו עכשיו.

החיוך המתוק שלה נמחק אז, ולרגע הוא היה בטוח שהיא עומדת לשאול אותו, 'מה, לא נהנית?', אבל מה ששאלה היה אף יותר גרוע: "גל... אתה אוהב אותי?"

אלוהים. איך הוא ייצא מזה עכשיו?!

"אני..." פלט, "אני לא יודע."

"הרגשת משהו כשנישקתי אותך?"

למה היא לא יכולה לקבל את התשובה ולסתום את הפה? "לא, לא ממש," גמגם בתשובה.

"כלום?" היא תלתה בו עיניים גדולות, "שום דבר?"

"לא... לא יותר מידיי..."

"לא יותר מידיי? אבל קצת, הרגשת?" היא חייכה, והוא ראה שהתקווה התעוררה בה שוב.

הוא הביט לכל עבר, מחפש מוצא. דרך להימלט, דרך בריחה מהרגע המסובך שאליו נקלע. אם יאמר לה שהוא לא אוהב אותה, היא לא תהיה מוכנה לקבל את זה. אם הוא יאמר לה שהוא כן אוהב אותה, היא תדבק אליו, תרחיק אותו מכל בת אחרת, תשתלט עליו כאילו הוא בובה... מה לענות? "תפתרי את התרגיל." פקד.