רק ביחד

רק ביחד - פרק 14

הנסיעה הביתה הייתה ארוכה מתמיד. הפעם ביקשה רמה תלמידים אחרים לנסיעה במונית, ולכן יכלה כל החבורה לשבת יחד באוטובוס. הדממה ביניהם הייתה מעיקה. המתח הורגש היטב.

אחרי אתמול בלילה איש לא רצה לדבר עם ירדן, וגם גל, שיר וטליה התרחקו ממנה; שיר לא הסכימה לדבר עם גל; נעמי ירתה בלידור מבטים מפחידים והוא התחמק מהם; והבנות סיפרו לטליה על השיחה הקודמת עם צור והיא נזכרה באקס שלה, מה שגרם לה למצב-רוח גרוע במיוחד. אף אחד מהם לא ממש רצה להיות שם.

גל: בבקשה?

צור הסתכל על ההודעה בייאוש. הוא פשוט שנא מצבים כאלה, שבהם אחד מחבריו רב עם מישהו ומצפה ממנו, מצור, לעזור לו להשלים ביניהם. אז מה? אז גל ושיר רבו, אז מה? למה הוא חייב לערב גם אותו בזה? ומה אם שיר תכעס גם עליו?

צור: אני לא יודע, גל. לא נראה לי.

גל: בחייך! מה כבר יכול לקרות?

צור: היא עלולה לכעוס גם עליי! אוף, הטיול השנתי הזה... היה כבר עדיף להישאר בבית!

גל: באמת? אני דווקא לא מסכים.

צור: אתה לא מסכים? עם כל הריבים והכעסים שהיו לך במהלך הטיול?

גל: קל מאוד להסתכל על הדברים הרעים שקרו. אבל קרו גם דברים טובים.

צור: אה, כן? כמו מה?

הוא לא קיבל תשובה. כשהרים את מבטו לעבר גל, מצא אותו שקוע במחשבות, כמה ספסלים מאחוריו. מעניין מה הוא מצא בטיול הזה שגרם לו ליהנות ממנו כל כך, חשב צור לעצמו.

"היי, צור," אמר איתמר לידו, כמו נזכר בדבר-מה, "יש לך ולגל תחרות אגרוף בקרוב, לא?"
צור הביט בו בהפתעה. "לא ציפיתי שתזכור את זה," אמר לו. "וכן, באמת יש. בעוד שבוע יש את תחרות חצי-הגמר הארצית ובעוד חודש את הגמר. ואם ננצח נטוס לצרפת, לתחרות אגרוף שם."

"תפסידו לימודים?" עיניו הירוקות של איתמר נצתו בקנאה.

"כן," חייך צור.

"אתם מזמינים אותנו, נכון?" איתמר חייך אליו חיוך מתגרה, כמו אומר, 'נראה אותך מעז להגיד לי לא!'

"בטח, בטח," צחק צור.

הוא לא הקדיש מחשבות רבות לאגרוף בזמן האחרון. לפני המעבר לעיר החדשה אגרוף היה חלק נכבד מחייו, אך כעת, כשהעביר זמן רב עם חבריו החדשים ועם טליה בביתה, כמעט שכח מהנבחרת.

"מה, אתה בנבחרת אגרוף?" נשמע קולה של טליה, מהספסל שמאחוריו.

הוא פנה להביט בה. "כן," אמר.

"וואו. נשמע מגניב."

"כן. יש לנו תחרויות בקרוב," סיפר צור.

"באמת?" עיניה נפקחו בעניין. "מותר לי לבוא?"

"למה לא?" השיב בחיוך רחב.