אדוני היסודות - משימה בוערת

קרב היסודות

ג'ימי עמד שם קפוא, על סף בכי.
הוא התגעגע אליה כל הזמן הזה, מה היא נהייתה?
אמילי, איבדה את שערה היפה ועיניה הירוקות והמושכות שהתאהב בהן הפכו לבנות כשלג.
אישוניה נעלמו, ובמקומם עמד מן ריק לבן ומדכא.
בגדיה היו קרועים, ומראיה היה זוועתי.
פניה הושחרו מן העפר ועל פניה עמד חיוך
מעוקל שהקפיא את דמו של ג'ימי.
למרות ששיערה נגזז, כמה קווצות שיער שומניות ומעוקלות ירדו על פניה.
ג'ימי החל לרוץ לכיוון אמילי כשנשמעה זעקה בכל החדר.
"עצור!" ג'ימי נדרך ונעמד.
"זאת לא אמילי." אמרה מארי.
"זאת כן, הייתי מזהה אותה גם עם פניה היו שרופות." הוא הסתכל לעבר אמילי וביטחונו התפוגג מעט. היא סימנה לו עם האצבע להתקרב אליה. ג'ימי התחיל לנוע כשאותה צעקה נשמעה.
"אמרתי עצור! לא עניתי לך על השאלה שלך."
קראה מארי.
"איזו שאלה?" שאל ג'ימי, מופתע מהפתאומיות שבה העלתה את הנושא והפסיק לנוע.
"איך מה שסיפרתי לך מתקשר לאמילי." היא התקרבה לשולחן שבמרכז החדר משכה כיסא לאחור והתיישבה בכבדות על הכריתות שהונחו עליו. ג'ימי שרגליו רעדו מזעזוע עשה כמותה מבלי לחכות להזמנה. ראשו היה מסוחרר מכל המידע שמוחו ספג היום.
-"נו, תעני. ומה קרה לאמילי? אין לנו זמן כפי שאמרת."
"החפץ שמוחזק בתיקי, מה שהביאו החיילים מן המשימה שלהם, חקרתי את היומן של סבתא שלי, קוראים לו שואב נשמות, אני מצטערת. אני מצטערת. אני כל כך מצטערת."
דמעות החלו לזלוג מעיניה שנית והיא הניחה את ראשה בין כפות ידיה.
"אני מצטערת, לא התכוונתי... באמת." היא נשמה בחיתוכים, ג'ימי ריחם עליה ולא הבין במה מדובר, מה עד כדי כך גרוע במה שעשתה, הוא תלש את מבטו לרגע ממארי והביט לעבר אמילי. היא הסתכלה לכיוון הרצפה כך שלא יכל לראות את עיניה המפלצתיות. לפתע עלה לראשו של ג'ימי רעיון, מה אם על זה היא מדברת , "לקחת נשמה." הוא לא יכל להסב את פניו מהמראה, אהבתו היחידה, הוא אפילו לא זיהה אותה.
"את עשית את זה לאמילי, נכון?"
נימת קולו הייתה שבורה יותר מאשר מרוגזת, קולו הצטרף לבכי של מארי שהתגבר מרגע לרגע.
"אני כל כך מצטערת ג'ימי, לא ידעתי איך משתמשים בזה, אני מצטערת.. אני... אני א-" ולא הספיקה להוציא מילה וכבר ג'ימי החל לחוש בלהבה מתעצמת בתוכו, מתוך אינסטינקט הרים את ידו ובן רגע הופיעה אבן האלמנט שלו בכף ידו. ג'ימי חייך חיוך מר והתלקח,
"הפעם הנשר המסריח שלך לא יציל אותך," ירק לעברה.
כל גופו התלקח וחומת אש בגובה 2 מטרים חסמה את פתח הדלת הפתוחה למקרה שהשומרים יחזרו. הלהבות זהרו על קירות הזהב. מארי קמה מכיסאה והחלה לסגת ומעדה על התפוח הנגוס של ג'ימי, היא מצאה את עצמה על ישבנה בעוד הלהבות שעלו מג'ימי ריצדו באוויר. כעסו של ג'ימי התגבר והאש הפכה כחולה. ג'ימי הרים את ידיו בתרועת נצחון, הלהבות התרוממו באוויר ויצרו ענן של אש שדגדג את קורות התקרה.
"ג- ג'ימי תפסיק, א- אני אמצא דרך לתקן את זה אני נשבעת לך."
מארי שכבר ידעה שמותה קרב עצמה את עיניה ודמעה אחרונה וזוהרת ירדה במורד לחיה ונחתה על הקרקע באיטיות.
פיו של ג'ימי התעקל בחיוך מרושע ועיניו הבוערות שנשארו ממוקדות במארי לא הבחינו בקורת העץ הבוערת שנפלה לעבר ג'ימי.
בכל החדר הדהד רעש הפצפוץ המגעיל שנשמע כשקורת העץ נחתה על ראשו של ג'ימי והשאירה אותו מוטל על הרצפה מחוסר הכרה.

**********

עיניו נפקחו באיטיות, ג'ימי מצא את עצמו מביט בתקרה בטשטוש, מזרן נוח, כרית תפוחה, הוא התיישב והסתכל סביבו, הוא הכיר היטב את המקום בו בילה את הימים השוממים ביותר בחייו. הוא הרגיש שמשהו חשוב קרה, ושעבר יותר מסתם לילה בו ישב בצינוק הזה. מעניין מי באמת מחזיק אותו כאן כאסיר ומטפל בו בצורה כזו. חבטה רמה נשמעה ולאחריה צרחה איומה שקטעה את מחשבותיו, ג'ימי קפץ על רגליו וצעד בחשש לכיוון הדלת, הוא הביט מעבר לחלון הסורגים הקטן שהשומר שכח לסגור.
הוא הסתכל שמאלה וימינה ולא ראה דבר, הוא החל לחשוב שסתם כיסא נפל או משהו חסר כל חשיבות כשתנועה חדה חתכה את החשכה ופנים איומות הוצמדו לסורגים.
"מה לעז-" ג'ימי נבהל ונסוג מעט לאחור. הוא הסתכל על הפנים שהיו דבוקות לסורגים, הייתה זו אישה ללא ספק, שיערה נעדר, עיניה היו לבנות וללא אישונים וחיוכה המעוקל הבליט את הצבע האדום של הדם שזלג לאורך שיניה החדות. היא נמשכה אחורה בפתאומיות כזו שג'ימי נבהל שנית וקפץ. הוא נסוג מן הדלת הלך להתיישב על הפינה של המיטה הכי רחוקה מהדלת והתכרבל, ברכיו מגיעות לסנטרו. היא דומה לאמילי, היא דומה לאמילי לחשש לעצמו.
איפה היא, האם היא בסדר?

המוני שאלות התרוצצו בראשו לגביה ועיניו התחילו לדמוע. הוא השעין את ראשו על הקיר הקפוא והרגיש בכאב עז בנקודה מסוימת בקדקד ראשו.
"כנראה נפלתי בשינה או משהו." מלמל לעצמו למרות שהוא בעצמו לא בטח בכך.
מה קרה לפני שהתעורר?
האם עשה מעשה רע?

נתראה בפרק הבא!
"השכמת הכאוס"

פרק קצר לאללה! סליחהההה!
מקווה שנהנתם!