אדוני היסודות - משימה בוערת

השקמת הכאוס

הימים הבאים היו הארוכים ביותר של ג'ימי,
אף אחד לא פתח את הדלת לו לרגע, הניחו בפניו דלי לעשות בו צרכים ובלילות כשג'ימי ישן הוציאו אותו מן החדר ורוקנו אותו. ג'ימי לא הבין למה השומרים כל-כך מפוחדים ממנו. אפרופו פחד, הוא לא ראה יותר את האישה המפלצתית שסייט עליה כמעט כל לילה מאז שראה אותה. זה היה הדבר האיום ביותר שסייט עליו מימיו, פניה היפות של אמילי שמתקרבות אליו ליד נהר מוקף מדשאה ענקית וירוקה, וכשמגיעה אליו עישוניה נעלמים ואמילי הופכת לאישה הזאת.
הארוחות נעשו מגעילות יותר ויותר מדי יום וריח הזיעה ששרר בחדר היה בלתי נסבל. לא נתנו לו תלבושת להחלפה וכתוצאה מכך כל גופו היה דביק, החום שהיה אמור להיות בשבילו בלתי נסבל לא השפיע עליו אף מעט.
הוא לא חדל מלחשוב על אמילי ומלנסות להדליק את הנר שבתוכו, הוא הרגיש שזה מתעצם מיום ליום ושבאמת יצליח להדליק אותה בסופו של דבר ולהשתחרר מתאו.

**********

החשיכה עטפה את ג'ימי.
הוא כבר נרדם לפני כמה שעות, אך צעדי רגליים הם אלו שהעירו אותו.
הוא נשאר שוכב השמיכה מעל גופו וגופו נדרך כל פעם שנשמע צליל ה"טאק" של צעד זריז וחלוש. ג'ימי הרגיש ביד האוחזת בכתפו חזק עד כאב ופחד מילא את ליבו, הוא עשה כמיטבו לא לנוע או להוציא רעש בגלל הכאב.
"ג'ימי, תצא משם." אמר קול מוכר.
"מייק?!" ג'ימי נדהם.  "איך.. איך אתה חי? איך אתה נוגע בי?" ג'ימי לא הספיק להוסיף מילה כשמצא את עצמו בעולם בוער, בכלוב רחב וגדול מימד יותר מהכלוב בו גלי מצא את עצמו תקוע. עיניו הצטמצמו מן האור שבקע מהאש ופיו נפער, משום מה הוא לא פחד ממנה, הוא אהב את המקום.
"ברוך הבא לאלמנט," אמר מייק.
ג'ימי שלא שם לב לנוכחותו קפץ בבהלה.
"איך זימנתי אותך לפה? האבן לא בידיי."
"אה כן? אז איך אתה מסביר את שיערך האדום כשלי?"
ג'ימי נרתע, שיער אדום? הרי לא השתמש בקסם מאז מגרש האמונים, ושם רק מחצית משיערו הפכה אדומה, באמת תהה לאן נעלמה המראה שהייתה בתאו קודם לכן.
"גם אם השתמשתי בקסם, האבן כרגע לא בידיי, איך הגעת הנה?"
- "ג'ימי, נשמות אדוני האש חיות באלמנט עד שמסיימות את תפקידיהן בהדרכה של הדור הבא."
"אבל באת ולקחת אותי מחדרי,"
"לא, קטן מוח... זה לא הייתי אני, אתה חלמת על האלמנט ולכן הגעת הנה."
"איך יוצאים מפה?"
"תתעורר." אמר מייק והתפוגג.
-" ג'ימי תתעורר."
מה? מי דיבר עכשיו?
"ג'ימי!!!" קולה הצווחני של מארי היה מחריש את אוזניו לולא לא היה אדון האש, ג'ימי היה בטוח בכך.

הוא התיישב בבהלה.
"אאוץ', האוזניים." אמר.
מארי הסתכלה אליו באהדה ובמבט ממיס שלג ומיד מצב רוחו של ג'ימי התרומם.
"איפה אמילי?" שאל.
"אה... אה... לא יודעת, העבירו אותה."
אמרה בתמימות.
ג'ימי שלח יד לעבר הזרוע שלה ונאחז בה בחוזקה.
"מה זאת אומרת העבירו אותה? היא נמצאת כאן? ולמה את פה בכלא? למה חטפו אותי?"
מארי פתחה פה כדי להגיב ומיד סגרה אותו.
"כדאי שנדון בזה במקום אחר."
היא התחילה ללכת לדלת הפתוחה ותוך רגעים ספורים ג'ימי הצטרף אליה.
הם עברו במזדרונות עצומים, שקירותיו עשויים זהב וגובה התקרה היה כעשרה אנשים שעמדו אחד על הראש של השני, ג'ימי הופתע מעצמו מכיוון שלא התרשם מן המחזה המרשים, הכל נראה לו כה מוכר. הם נעצרו ליד דלת שאפילו מבלי להסתכל על הדלתות העצומות ידע מיד מה כתוב עליהן.

ג'ימי המבולבל תהה בקול. "אמילי, איפה היא? מה קרה בימים האחרונים? למה שיערי הפך כתום מבלי שהשתמשתי בקסם שלי? איפה אני? למה חטפו אותי והכניסו אותי לבד? מי את ומה את מסתירה מארי?"

-"אני לא יודעת איפה אמילי, כל מה שסיפרתי לך היה אמת, רק דילגתי על זה שאני עובדת בשביל מארקוס."
"מארקוס?" שאל בתמיהה.
"שר הצבא של המלך ג'ונאס." ענתה בפשטות.
"השתמשתי בקסם בימים האחרונים? איפה האבן שלי?"

"לא שידוע לי. הפעם האחרונה שבה תירגלת קסם היא במגרש האימונים, ואבן האלמנט נמצאת באולם האוצרות."

משהו בהבעתה של מארי העיר חשד בג'ימי, מילותיה היו חמוצות כאילו קשה לה להסתיר משהו ופיה התכווץ.
-"אני דורש לקבל את רכושי חזרה. וגם את גלי." תבע ג'ימי.
להפתעתו, מארי לא שאלה מיהו הגלי המדובר והנהנה בבטחון.
בטוח קרה משהו, היא מסתירה ממני יותר מדי.

מארי לא הראתה כל סימן לכך שקלטה את חשדותיו של ג'ימי וצעדה החוצה מהחדר וג'ימי בעקבותיה.
הם שוב צעדו באותם מסדרונות ועקפו את התא של ג'ימי, הם המשיכו ונעצרו כמה פניות לאחר מכן. המראה לא הרשים את ג'ימי, דלת מעץ קטנה שנראתה שברירית עמדה לפניהם.
הזוהר הקלוש היחיד עלה מנר קטן שהוצב על צלחת בצדה העליון של הדלת. מארי הוציאה מכיסה צרור מפתחות ביד רועדת וחיפשה אחר המפתח הנכון. ג'ימי שסבלנותו אזלה שלח יד ונכנס למגע עם הדלת, ברגע שאצבעותיו נגעו בדלת אלומת אור עוצמתית פגעה בחזה של ג'ימי במלוא העוצמה והטיחה אותו לקיר שמאחוריו, גבו נבלם בקיר ויללה בקעה מפיו. מארי רצה והתיישבה לידו.
"אתה בסדר?" שאלה.
ג'ימי קם ברוגזנות והעביר יד על בגדיו על מנת להפיל את האבק שהודבק למלבושו.
"לעזאזל עם המקום הזה." מלמל.
אחרי דקה ארוכה מארי מצאה את המפתח הנכון והכניסה אותו למנעול הדלת החלודה.
ג'ימי היסס עד שהחליט להוריד את הידית ולמזלו הרב לא הועף באוויר. ג'ימי נאלץ לכופף מעט את ראשו בכדי להכנס אל החדר הקטן. החדר היה עשוי כולו אבן וצלליהם של להבות הלפידים ריצדו על קירותיו.
שלושה חפצים עמדו מאחורי זכוכית עבה בסוף החדר.
הראשון היה עשוי מאבן, קטן עגול ונחרטו עליו אותיות זרות שג'ימי לא הצליח לפענח, האבל נראתה לו מוכרת אך לא זכר מאיפה.
החפץ השני היה אבן האלמנט של ג'ימי.
והשלישי יומן מקומט שעליו היה כתוב באותיות דם "שייך ל- לוסינדה ארקראפט
חסידת האוויר ורוצחת מייק טנדרהוד."
אלו היו המילים שג'ימי קלט ודמו החל לבעבע תחת עורו, הוא נשם לרווחה וחיכה לאישור של מארי לפני שפתח את הזכוכית."
היא התקרבה לזכוכית ונעצרה ליד ג'ימי, היא
הרימה את המכסה והוציאה משם את הספר, ג'ימי שלח את ידיו ולקח את אבן האש.
"אז ככה, סבתא שלך רצחה את מייק." הזעם שעיקם את זוויות פניו היה נראה לעין גם ממרחקים.
"אמרתי לך, היא לא שירתה את הטוב."
פניה נעשו עצובות.
"מהו החפץ האחרון?" שאל ג'ימי בעניין רב.
"שואבת הנשמות, יכולה לגרום לאדם להפוך למפלצת שמשרתת רק את מי שהאבן נמצאת בבעלותו, רבים מתו על מנת להשיג אותה לפני האחרים."
ג'ימי הוציא אותה ובהה בה לרגע, מתוך ריפלקס אמר את מילים שהתנגנו לאוזניו כצליל שגוי.
"היכנסי, משרתת האופל."

*******

מקווה שתהנו, סורי על פרק אשפה אבל הפרק הבא הולך להשאיר אתכם פעורי פה! מקווה שתהנו!