אדוני היסודות - משימה בוערת

בוקר שגרתי?

עוד בוקר שגרתי, חשב לעצמו ג'ימי בן ה-16.
מאז שאביו מת במלחמת האזרחים שפיצלה את הממלכה, הוא חי בבית היתומים "חלום ליתומים". הוא לא ממש הבין מה עד כדי כך חלומי בילדים שנמצאו שם, כאשר רובם נמצאו שם כבר מגילם הצעיר. ג'ימי הגיע לשם רק לפני כמה חודשים, וכבר הספיק להבין שילדי זבל ומזרנים דקים כמו דפים זה לא בדיוק "חלומי".
כל יום בבוקר הוא יוצא לעבוד בזריחה אצל האופה, חוזר לבית יתומים, מתקלח במים קפואים ורץ לפונדאק למלצר. מדי פעם ג'ימי שומע חדשות על עיר הבירה, גולדקרסט ואילו בפעמים נדירות מאוד שמע סיפורים על אדוני היסודות שחיו עוד לפני מספר עשורים. בדרך כלל נמצאת איתו אמילי, הנערה היפה שחיבב, אלא אם כן הייתה חולה, ולמיטב ידיעתו היא לא. הוא שומע הכל על מי שחי בבית יתומים, השמועות שם רצות במהירות עצומה ובמגורי הבנות, הרכילות אפילו גבוהה יותר. לפי מה שסופר, גם אביה מת במלחמת האזרחים, מאז שהמלך העריץ אָלְבִי שולט בחצי ממלכת אֵלֶקְטְּרָה.
"כמה שאני מחכה לגיל 18," הכריז ג'ימי בקול רם בעודו מפנה שולחן בסוף הערב.
"כבר ממהר למות?" שאל אותו דיויד בעל הפונדאק בזלזול. ג'ימי, שכבר היה חסין לפרובוקציות של דיויד, החליט שלא להגיב והמשיך לפנות את השולחן בשתיקה. לפתע פרצה אמילי לפונדאק שטופת זיעה ומתנשפת כששיערה השטני והיפה הזדקר לכל מקום.
"איפה היית?" שאל דיויד את אמילי.
"לא עניינך, תוריד לי את זה מהשכר פשוט," ענתה.
וואו, חשב ג'ימי, כמה אומץ יש בילדה הזאת. רק בגיל שלו ומדברת עם טון כזה החלטי ונוקשה, נראה ששום דבר לא הפחיד אותה.
"ההתנהגות שלך לא מוצאת חן בעיניי," התרגז דיויד. ג'ימי החליט שהגיע הזמן להתערב.
"היי דיויד," אמר ג'ימי, "זאת פעם ראשונה שלה תוותר לה קצת," דיויד הפנה אליו את מבטו ויקד בו בעיניו למשך רגעים אחדים, ולאחר מכן חזר למטבח רוטן לעצמו במרמור.
"איפה היית באמת?" שאל ג'ימי את אמילי בלחישה.
היא רכנה קדימה ונישקה אותו קלות על שפתיו.
"התינוק של טמרה עומד לצאת, עזרתי לנשות הכפר להקל עליה." אמרה והמשיכה, "כשנעוף מכאן ונעזוב את המקום, אני רוצה שנגור בעיר, כדי שיהיו רופאים וקוסמים שירפאו אותי ויקלו עליי בהיריון."
"אם תמשיכי לא להגיע ולבקש שיורידו לך מהשכר, בחיים לא נוכל לזוז מכאן," ענה ג'ימי בהתרסה.
אמילי ציחקקה, התרחקה ממנו והלכה להתיישב על מדרגות העץ שעמדו מחוץ לפונדאק בעייפות, ג'ימי שסיים לפנות את השולחן, התיישב לידה ואמילי הניחה את כף ידה על שלו.
-"הייתי רוצה לעזוב איתך," אמרה בקלילות.
-"גם אני." הם ישבו בשתיקה דקות ארוכות והביטו לשמיים. ג'ימי הסיט את מבטו הצידה וראה צורה משונה נופלת ביער הסמוך. פיצוץ נשמע מיד עם ההתנגשות בקרקע, ג'ימי קפץ בבהלה למשמע הפיצוץ שהמשיך להדהד בראשו. הוא קם ממדרגות הפונדק ורץ הישר לכיוון היער עם אמילי בעקבותיו. "ג'ימי, חכה!" צרחה לעברו אמילי, אך ג'ימי המשיך לרוץ בשיא המהירות לכיוון הפיצוץ בעוד הרוח שורקת לאוזניו.
ג'ימי, שהאדרנלין דחק בו להמשיך, עבר את שבילי הכפר, נכנס ליער ולא שם לב עד כמה התעמק בו.
"איפה אנחנו, ג'ימי?" שאלה אמילי שעמדה מאחוריו.
ג'ימי, שלפתע חזר למציאות עצר בריצתו ועצם את עיניו."א...אני לא יודע" גמגם.
"שננסה לחזור?" שאלה אמילי
"אני חושב... שננסה לראות קודם מה יש שם." ג'ימי הפנה את מבטו לשמאל ואז לימין והבחין רק בחושך מוחלט ועצים. החשכה שכבר ירדה הקשתה עליו לראות לאן הלך, הוא התקדם לפי ריח העשן והגופרית.
"איפה זה שם?" התריסה אמילי.
ג'ימי לא ענה והמשיך להתקדם לעבר הפיצוץ.
ככל שהתקדמו, כך התחילו להריח את ריח הגופרית שהתעצם לאט לאט.
"אנחנו קרובים," הכריז ג'ימי.
אמילי לא הגיבה בקול אך ג'ימי הרגיש אותה מהנהנת בהסכמה בגבו.
"איך נחזור לכפר שלנו?" לחשה לו שנית. הפעם ג'ימי הגיב במרירות, "אני גם לא יודע".
"אתה לא יודע הרבה אה?" אמרה אמילי.
ג'ימי גיחך והמשיך להתקדם. ככל שהמשיכו להתקדם היער סגר את ענפיו עליהם יותר ויותר.
הם המשיכו כך לזמן מה עד שג'ימי הבטיח בניסיון להדחיק את חששותיה של אמילי "אם לא נראה כלום בדקות הקרובות, נחזור לכפר." לפתע, ג'ימי שהלך במהירות מבלי להסתכל על מה דרך החליק על האדמה הרטובה ונפל לתוך בור עצום שלא נראה לפני כן. אמילי שקלטה את המחזה בהגעתה אל הבור התגלגלה מרוב צחוק.
ג'ימי, שלא אהב ש"יורדים" עליו ניסה להפנות את תשומת ליבה אל הבור.
"הבור הזה נגרם מהפיצוץ," אמר.
הוא סרק את הבור בעיניו כמה פעמים עד שהבחין באבן גדולה בצבע מדהים, מן ערבוב של כל צבעי הקשת, ולידה נמצאה אבן קטנה יותר בצבע אדום כהה שנקשר אליה מכתב.
"מה זה?" שאל.
אמילי שעמדה מחוץ לבור ולא הפסיקה לצחוק לא יכלה להגיב ואפילו לא הביטה לכיוונו של הבור.
ג'ימי ניגב את ידיו מלאות הבוץ על מעילו הדק והרים את הנייר הקשור לאבן. הוא פתח אותו בעדינות, וכשראה מה נכתב בו נפקחו עיניו לרווחה. "מי שימצא את זה, גורלו נחרץ. בקרוב תהפך לאחד מהקוסמים החזקים ביותר בדור ששולטים באלמנטים- אוויר, מים, אדמה ואש. האבן הזוהרת היא ביצה של יצור שישרת את אדונו עד לנשמתו האחרונה.  מטרתו לשמש את אדון האש בכדי שיגן על הממלכה, אם יבחר לעשות באלמנט שימוש שלו הוא אינו נועד, עתיד העולם הוא הרס מוחלט.
האבן השנייה תשרת אותך היטב.
השתמש בכוח הזה היטב. בהצלחה, אדון האש."
פיו נפער והמכתב נשמט מידו, הוא מיהר להרים אותו ולהסתיר אותו תחת מעילו.
הוא הרים את האבנים שיופיין היה כאין לתאר ואמר לאמילי "אקח אותם איתי למזכרת".
אמילי צחקה אפילו יותר חזק ובקושי רב הצליחה לבטא "מזכרת לכך שנפלת בבור?" והמשיכה לצחוק.
ג'ימי יצא מן הבור בעזרתה של אמילי, והלך בכיוון רעשי הכפר בניסיון לחזור אליו. אמילי החלה למחות ולאחר רגעים ספורים, השתתקה והלכה בעקבותיו. לבסוף, אחרי כמה שעות של חיפוש הגיעו לכפר הקטן שבו חיו.
"השעה כבר מאוחרת" אמרה, "כדאי שנחזור מהר" המשיכה.
הם שוטטו ברחובות וכשהגיעו לבית היתומים נאלצו כמו כל ערב לצעוק אל השומר לפתוח להם מספר פעמים עד ששמע אותם.
"טוב שחזרתם , רוצו מהר למגורים שלכם ושלא יראו אתכם." אמר ג'וש השומר.
אמילי וג'ימי נפרדו לשלום ופנו כל אחד לכיוון אחר למגורים שלהם בצעדים מהירים ושקטים. כשג'ימי הגיע אל מגורי הבנים, נזהר שלא לדרוך על איברי הגוף של הילדים שישנו קרובים לדלת, והוציא את המכתב שטחב מתחת למעילו וקרא אותו שוב ושוב בכדי לבדוק שלא חלם בזמן שכל גופו רוטט מרוב מהתרגשות.
ג'ימי תמיד חלם להיות קוסם, להגן על אנשים, לכבוש חזרה את החצי השני של הממלכה, ולהרוג את אלבי בקסם. אך אדוני היסודות היו אחדים, ובעיקר אלה שגם היו קוסמים, בדור האחרון היו רק שניים כאלה ממה ששמע והם נעלמו לאחר המלחמה.
הוא לקח את האבן ואת הביצה לתא הפרטי שלו נעל אותם שם, נשכב על מזרנו ותוך  שניות, נרדם כמו תינוק.