אדוני היסודות - משימה בוערת

דקירה בגב

ג'ימי הרגיש מסוחרר, השמיכה העבה, המיטה הנוחה, שוב התא המסריח הזה? חשב תחילה. הוא הזדקף והדבר הראשון שמשך את כל חושיו היה הריח הנעים של המרק שהונח על השידה לצידו, בטנו קירקרה ברעב
ומבלי להיזהר שלא להתלכלך התנפל על הקערה הרותחת, למרק היה צבע צהוב ומפתה, הוא הרים את הכפית בלי לחשוב פעמיים ודחף אותה לפיו. היה למרק מרקם נעים והטעם שלה היה...אלוקי? חשב ג'ימי.
מממ איזה טעים... טיפה רותחת נפלה על חולצתו הלבנה. רגע... לבנה?
בגדיו נהגו להיות קרועים ומכוסים באבק, בוץ ולכלוך מהמסע הארוך.
הוא העיף את השמיכה מעליו, מכנס משי לבן ונוח החליף את פיסת הבד המסריחה שלא הולם והוגן לקרוא לה מכנס ועל המכנס נעלו חגורת עור חומה ויפה. הוא הרים את גומי המכנס וגם שם עמד לבוש תחתון חדש ומהודר. הוא התיישר וראה על שידת העץ זוג גרביים לבנות, מעיל עור יפה ומקושט בפסי זהב, נר שכבר גופו משעווה נמס למחצה שהונח על צלוחית ואורו האיר קלושות על החדר, הדבר האחרון שג'ימי התעניין בו היה המראה העגולה שהונחה על הגב. התריסים היו סגורים מה שהקשה עליו מעט לראות את שאר החדר, שסך הכל היה מאוד פשוט. גודלו היה מכובד, שולחן כתיבה עמד דבוק לקיר, וארון קטן לצד הדלת. ג'ימי הסתקרן ותהה היכן נמצא. הוא סיים את המרק במהירות ולמרות שהיה רותח, לשונו לא נכוותה. הוא החזיר את הקערה לשידה וקם מהמיטה לפני שהספיק לעשות צעד החליק על חפץ לא מזוהה ורך ונפל. בפעם השנייה בכמה דקות, הזדקף משכיבה. זוג נעליים נוצצות ויפות מעוטרות בזהב הונחו לצד המיטה, וצלחת שבה כיכר לחם וגבינה חייכה אליו חיוך רחב. שוב פעם, התנפל על האוכל ולא השאיר ממנו פירור. הוא לבש את הגרביים, נעל את נעליו והניח על כתפיו את המעיל והתקדם לעבר הדלת. הוא הניח את ידו על הידית ולהפתעתו הרבה, הדלת נפתחה. איפה אני? תהה שוב. הוא מצא את עצמו במסדרון קר ורק דלת נוספת אחת עמדה במקום. הוא התקדם לעבר הדלת בזהירות ובשקט ונעצר לפניה, בחשש רב הניח יד על הידית ופתח את הדלת לאחר היסוס קל, הדלת חרקה חלושות וג'ימי החמיץ פנים. כשראה מה עמד מאחוריה נשם לרווחה, ו...רק שירותים.
הוא התכוון לחזור לחדרו כשהבחין במדרגות בזכות קול שהידהד שם.
הוא ירד כמה מדרגות עד ששמע בבירור מה נאמר.
"אסור להעיר אותו!" קולו של קלאוס השתנה מעט בשל ההד במדרגות הצרות.
"אתה אומר את זה רק כי מכרת את הרכוש שלו!" זעק סקוט.
-"איזו עוד ברירה הייתה לנו?"
-"הם הסכימו לקחת את הבגדים רק כי נתת איתם גם את האבן."
-"בסדר, אבל תראה מה זה נתן לנו! עכשיו אנחנו נקיים, נראים כמו בני אנוש! קנינו דירה וצידה לשבועיים ועוד נשאר לנו את רוב הכסף!"
"היה שווה בשביל זה להחריב את האמון של ג'ימי?"
סתירה נשמעה וג'ימי הצטמרר, הוא ירד כמה מדרגות בכדי לראות את המתרחש.
"אתה יודע שאני מתחרט! ובכל מקרה תזכור שכל זה בשבילך!"
סקוט השתנק.
"אם לא היית קופץ על ראש העיר, יכול להיות שלא היה מגרש אותנו!"
ג'ימי החליט להתערב לפני שקלאוס יכה שוב את סקוט.
-"זה בסדר סקוט."
שני הנערים קפצו בבהלה.
"מ-מה שמעת?" שאל קלאוס.
"איפה האבן שלי?" אמר ג'ימי והתעלם מהשאלה.
"היא במקום בטוח." שיקר קלאוס.
"אצל הקונים?" ג'ימי התרגז.
"תראה ג'ימי... אני באמת מצטער."
"עזוב, תשכח מזה."
זיכרון מעורפל חזר לג'ימי.
ג'ימי הרים את ידו והסתגר בתוך עצמו, כל דבר בעולם נעלם, ורק דבר אחד עמד בראשו
הוא פתח את ידו ועצם את עיניו בחוזקה.
הוא סגר אותה חזרה, וכשפתח אותה שוב, עמדה אבן האלמנט שלו. מאיפה זה בא לי פתאום? התפלא ג'ימי, מאיפה הוא יודע לעשות את זה? תהה.
סקוט וקלאוס נראו הכי המומים.
ג'ימי שם לב שזקנו של קלאוס נעלם ושיערם נגזז, ג'ימי החליק יד על פניו וחש בידו מחליקה על סנטרו.
"אפשר מראה?" שאל.
סקוט וקלאוס חזרו למציאות והביטו בו בשתיקה. ג'ימי לא חיכה לתשובה ורץ חזרה במדרגות לכיוון חדרו. הוא לקח את המראה שעל השידה והתקרב לנר בכדי לצפות במראהו.
שיערו הפרוע נגזז, ופניו היו נקיות.
הוא היה מרוצה מהמראה החדש והרשה לעצמו לחייך.
"צריכים לזוז!" נשמע קולו של קלאוס.
"לא יקח זמן רב עד שהמוכרים יבינו שנעלמה להם האבן!"
ג'ימי פתח את ארונו בכדי לבדוק שאין שם רכוש והתפעל למראה תיק עור שחור חדש, מספר סטים של בגדים, חומרים לנקיון הגוף וקנקן מים סגור בפקק לשימוש מרבי. הוא דחף הכל לתיקו החדש והזדרז לרדת לקומה התחתונה. הוא הסתכל על הקומה התחתונה שלא התרכז בה מקודם, שולחן מעץ מגולף עמד באמצע, וכמה כיסאות עמדו מסביב. ערימה של אוכל וצידה לשבועיים אכן עמדו על השולחן, כפי שציין קלאוס.
"ג'ימי, אתה תיקח את הבשר המיובש, הלחם, הגבינה והדבש. אני אקח את הירקות המיובשים, פירות, נרות, וסלסלת האורז.
סקוט, אתה תיקח את המים השמיכות והכריתות."
בין רגע שלושתם היו מוכנים ועמדו בפתח הדלת. הם יצאו אל רחובות העיר וקלאוס נעל את דלת ביתם החדש בעזרת תרור מפתחות עבה וחלוד.
-"ירקות! ירקות!" נשמעה צעקה.
-"סוסים יפים וחזקים! שלישייה במבצע! הסוסים הכי טובים במדינה!" צעק מוכר אחר.
-"תספורת וזקן! מחיר קצוץ!"
-" פירות! פירות! תסכלו איזה יפים!"
-"עצים ללילה חם יותר! עצים זולים!"
-"מצרכי עור! תיקים ושמיכות!"
-"תכשיטים!"
כל מוכר ניסה לצעוק חזק יותר מהשני, וג'ימי שהתפלא איך סקוט וקלאוס הספיקו להצטייד כל כך מהר הבין וצקצק בלשונו.
"פעם ראשונה שאתה בעיר נכון?" צעק סקוט בניסיון להישמע מבעד לצעקות של המוכרים.
"כן! זה ממש יפה אבל קצת מחריש!" חייך ג'ימי.
"בואו נלך לסוסים! הם יהיו שימושיים!" התרגש קלאוס, חלומו תמיד היה לרכב על סוס.
הם התקדמו לעבר מוכר הסוסים שמכר את המספר המדויק שאותו יצטרכו במבצע.
ג'ימי הסתכל על כל חנות וליבו פעם במהירות, איזה מקום נהדר! חשב לעצמו.
כל דבר שצריכים נמצא כאן.
"סכינים! חרבות! תראו איזה חדים!"
נשמע לצד ג'ימי.
"סקוט, קלאוס, אני לא מבין בסוסים, תבחרו לי סוס אני אלך לקנות לנו סכינים בכדי להתגונן."
קלאוס שרצה להפגין את הידע שלו ליד ג'ימי רטן במורת רוח ולבסוף נכנע ונתן לו כמה מטבעות זהב אך לא מבלי שפלט עוד מחאה.
ג'ימי התעלם ממנו ונכנס לחנות.
מדהים! זאת לגמרי המילה חשב תחילה.
על כל קירות החנות עמדו מדפים מלאים בחרבות ובסכינים, מגדול ועד קטן צחקק ג'ימי.
"בוקר טוב! מה בשבילך אדוני?" אמר מוכר החנות.
"בהחלט בוקר נפלא! אשמח ועוד איך לראות את מבחרי הסכינים שלכם."
המוכר ליווה אותו אל עמודה שלמה של סכינים שעל ניצבם משובצים יהלומים בצבעים שונים. מתחת לכל סכין עמד מחיר וג'ימי ראה שכל סכין בעמודה עולה מטבע זהב יחיד. סכין אחד מצא חן בעיניו, על הפמוט שלו הסתלסלו שני ניחשי זהב כך שהקלו על אחיזה נכונה בסכין ומנעו שיחליק.
על סוף הפמוט עמד יהלום גדול בצבע אדום.
הלהב היה חד בשני צדדיו, לא גדול במיוחד אך לא קטן, שראשו חד להפליא.
"אני אקח אותו ואת שני אלה."
הוא הצביע על עוד שני סכינים אקראיים בשביל סקוט וקלאוס.
"בבקשה! 3 מטבעות זהב!"
ג'ימי שילם ויצא מהחנות נלהב כמו ילד קטן.
בחוץ חיכו לו סקוט וקלאוס שנראה מאושר במיוחד. הוא הושיט לעברם את הסכינים שעל אחד יהלום ירוק ועל השני צהוב, שניהם היו מאוד יפים.
"אני אקח את הזה שנחרטה עליו חומה ושיש לו יהלום צהוב!" אמר סקוט.
"מעולה, אני חולה על ירוק," חייך קלאוס, שנראה כי מנסה לפייס את ג'ימי בהתנהגות חיובית ונחמדה.
הם לקחו את הסכינים שקיבלו עם נידנים מתאימים וקשרו אותם לחגורתיהם.
ג'ימי שמח שקלאוס לא התלונן ועשה עניין.
"הסוסים מחכים לנו בארווה שנמצאת מאחורי החנות."
ג'ימי נכנס ולא הביט מסביבו מתוך חוסר עניין בחומר. המוכר חיכה להם עם חיוך רחב שקישט את פניו.
"בואו אחריי." אמר.
ג'ימי נפרד מסקוט וקלאוס והובא אל סוסו בידי עוזר של המוכר.
"הנה הסוס, יצור יפייפה בן 4 ושמו גָאלופ."
למרות שג'ימי לא נהג להתלהב מסוסים, הוא היה חייב להודות שהיצור באמת יפייפה, הוא נשף מנחיריו הגדולים בחוזקה מה שגרם לג'ימי להיבהל מעט.
היצור היה כולו שחור בוהק והרעמה שלו התנשאה טיפה מעל צווארו.
הוא נראה עוצמתי וגבוה ורגליו בלטו מאוד בשל שריריו העבים והיבשים. על גבו הונחה פרווה ומעליה אוכף עור חדש שבהק. העוזר הביא לו מברשת ולימד אותו במשך כחצי שעה איך לנקות אותו ולהבריק את שמיכת השיערות שלו. עוד שעה התבזבזה בכך שלימד את ג'ימי איך לעלות על הסוס, איך לגרום לו לדהור מהר יותר או פחות, איך רוכבים עליו נכון
ואפילו נתן לו כמה עצות למקרה שיצטרך להלחם על הסוס בחרב.
במהלך שיעורו, ג'ימי הבחין בקלאוס שנראה מאושר ושרכב במקצועיות. סקוט לעומת זאת, בשל גובהו הנמוך נאלץ לסדר את האוכף כך שרגליו יתיישבו בו.
השקיעה כבר ירדה כשיצאו מהארווה.
המולה עמדה לפני ביתם, ולמרות שלא התכוונו לחזור לשם נעצרו לצפות בנעשה.
"הנה הם!" צרח איש מהאספסוף, קלאוס וסקוט מיד זיהו אותו, הוא זה שקנה מהם את האלמנט.
"תעצרו אותם!"
תריסר חיילים זינקו מכל מקום אפשרי וג'ימי שלח יד לחגורתו בכדי לבדוק אם אבן האלמנט נמצאת עליו ובטעות שלף את שואבת הנשמות מכיוון שחגורתו הוחלפה, וכך גם סדר הדברים שסודרו שם.
הוא לא הספיק להחזיר אותה למקומה שכבר חייל תפס בידו ורגע לאחר מכן חייל שני.
עיניו של ג'ימי הפכו שחורות
ומילים שנתלשו מפיו כנגד לרצונו בוטאו בליחשוש, "היכנסו לאופל משרתים."
כל הנוכחים במקום קרסו על ברכיהם בשאגות, דמעות החלו עולות בעיניו של ג'ימי.
הוא הביט לעבר סקוט וקלאוס וניסה לפחות להסיט את הלחש מהם. לשמחתו, לא עולל להם דבר ולא נראה שניזוקו.
מה עשיתי? תהה. הוא הסתכל על פני האנשים שהניחו את כפות ידיהם על אוזניהם וצרחו עד שכמעט נקרעו להם מיתרי הקול, הצרחות נשמעו בכל רחבי העיר ובאו גם מתוך הבתים בקצה השני שלה. עישוניהם החלו להיעלם וג'ימי שידע מה עתיד לקרות לא יכל לצפות במחזה הנוראי, הוא הניח את ראשו על רעמת סוסו וקבר את פניו בידיו.

מה עשיתי?

כל גופו רעד מצמרמורת והדמעות לא חדלו מלהרטיב אותו.

מה יחשבו עליי סקוט וקלאוס?הפכתי עיר שלמה ליצורי כאוס. מפלצות. בכלל לא רציתי לפגוע בהם, זה כאילו לרגע הייתי תחת שליטה של שואבת הנשמות.

האיזון השתנה.