התחלתי לשאול אבל נקטעתי בידי צפצופים... שהגיעו מהחדר של נוי! רצנו כולם לחדר וראיתי את נוי שרועה על הרצפה. מדממת. שוב.
---------------------------------------------
דם הוא נוזל הזורם בכלי דם (כגון ורידים ועורקים). זרימתו, המכונה מחזור הדם, מווסתת על ידי הלב. חלק ניכר מצרכי הגוף מתקבל באמצעות הדם אשר מספק לתאי הגוף חמצן וחומרי מזון ומסלק מהם פחמן דו-חמצני וחומרי פסולת נוספים לכיוון הריאות, הכליות ועוד, אשר מפרישים אותם אל מחוץ לגוף.
הדם גורם לתפקוד של כל איברינו, אם יש מחסור בדם מטפלים בזה.
כשאדם מאבד דם נותנים לו מנות דם
שעוזרות לגופו להתייצב.
הרופא התחיל לצעוק כל מיני דברים לכמה רופאים ולאחיות . עייני התמלאו בדמעות, ראיתי איך מעלים את אחותי על מיטה "אנחנו לוקחים אותה לניתוח, עכשיו" הצלחתי לשמוע בין כל הרעש את דבריו של הרופא.
הסתובבתי ויצאתי מהחדר, ישבתי במסדרון על הרצפה, רגליי מקופלות ומוצמדות לחזי בעזרת ידי שמחבקות אותן.
'מי עשה את זה לאחותי?'
המחשבה הזאת מתרוצצת בראשי....
נתתי לדמעות להמשיך לזלוג, לא ניסיתי אפילו לעצור אותם, למה לנסות בכלל?
קמתי על רגליי מוחקת את דמעותיי בעזרת כף ידי.
הלכתי לחדר של נוי, לחדר ההמתנה שליד והבנים ישבו שם.
אחזתי בידו של נייל והוצאתי אותו מהחדר
"בכית?" הוא שאל
"מה עם נטלי?" שאלתי מתעלמת מהשאלה
"בכית?" הוא שאל שנית
"כן, תענה לי על השאלה" רטנתי ורקעתי ברגלי
"נפרדנו לפני כמה ימים...." הוא אמר ונכנסתי לחדר ההמתנה. יושבת שם אכולת דאגה כלפיי אחותי.
לפתע אחד מהמנתחים יצא אלינו.
"הניתוח עוד לא נגמר אך שהוא ייגמר ניידע אותכם, היא מנסה לעשות לנו קצת חיים קשים אבל אנחנו לא נותנים לה, סך הכל היא לוחמת ויש לה סיכוי להחלים יפה מאוד" הוא דיקלם כמו תוכי וחזר לחדר הניתוח.
הבטתי באמנדה בדיוק שהיא הביטה בי, סימנתי לה לבוא שנייה הצידה.
"אני מצטערת" אמרתי מנגבת את דמעותיי.
"על מה לאב?" היא שאלה מלטפת שערי
"שבגללי את בכל המצב הזה, אם לא הייתי יוצאת עם נייל באותו היום....." התחלתי לומר אך היא קטעה את דבריי
"אז לא היה לי חבר היום, לא הייתי מחזקת את הקשר איתך ... חיים שלי בזכותך אני פה היום"
"בבית חולים?" שאלתי ושתינו צחקנו.
נכנסתי חזרה ונרדמתי על כתפו של נייל.
"אמילי?" נייל אל וקמתי בבהלה
"כן?" שאלתי עם קול של שינה
"נוי כרגע יצאה מהניתוח" הוא אמר והבטתי על מיטת בית החולים שעליה שכבה אחותי עוד רדומה מחומרי ההרדמה לניתוח.
המנתח שלה נכנס אל החדר והתחיל לדבר איתי "הניתוח צלח, היא תוכל לחזור לבית עוד שבוע ואז היא תצטרך להיות במנוחה מוחלטת של חודש וחצי, ללא יציאות מהבית. התינוק נכנס למצוקה עוברית בזמן הניתוח אך הצלחנו לייצב אותו." הרופא אמר והנהנתי.
-עשר דקות מאוחר יותר-
נקודת מבט נוי:
אני פוקחת את עייני ורואה מולי תקרה לבנה. אני מנסה להתיישב אך אני מרגישה כאב חד בכתף, אני מביטה לכתף ורואה תחבושת לבנה עם כתם דם קטן.
לפתע אמילי מופיעה אל מול עייני
"חבר'ה היא קמה" היא צוהלת וכל חמשת הבנים ואמנדה נעמדים סביבי, אני מרגישה מעט מסוחררת, מאוד חלשה.
הארי מתכופף אליי ומצמיד את שפתיו לשפתיי, אני רוצה שההרגשה הזאת תימשך לנצח.
״נוי, את נפלת במדרגות ופתחת את הכתף לגמרי, את בבית החולים עכשיו, עברת ניתוח" ליאם אמר והגנבתי חיוך קטן.
"נוי?" אמילי פנתה אליי עם פרצוף רציני על פנייה, הבנתי לאן השיחה הזאת חותרת.
היי,
אוקיי אז עד שלא יהיו לפחות שמונה תגובות ועשרים וחמש הצבעות אני לא אמשיך
סוריי...
שנהבוש שאוהבת אותכם
YOU ARE READING
stay- Harry fanfic
Fanfictionמה היא תעשה אחרי שהכל השתנה? היא לא זאת שהשתגעה. הם טועים... היא אוהבת אותו.... אבל גם אותו.... היא התחילה בתור רקדנית אבל אחרי שהם נכנסו לה לחיים.... הכל השתנה. אמילי לא תיארה לעצמה כמה החיים שלה הולכים להסתבך מרגע לרגע. מנשיקות ועד בגידות. ...
