מה שקרה בהוואי נשאר בהוואי

פרק 6 - פרצוף צפרדע

השמש הקופחת פגעה בפניי וסינוורה אותי.
אין ספק שחם בהוואי.
מיהרתי להרכיב את משקפי השמש שכריסטי קנתה לי כמתנת פרידה ולחבוש את הכובע רחב השוליים גל שערי הזהוב על מנת שלא ישרף לי השיער.
השיער שלי ממש עדין כמעט כל פיפס יכול לפגוע בו.

הוא נשרף בקלות ונהפך להיות בעל מגע קש וזה ממש לא רצוי מבחינתי-יתרון בולט במיוחד בחופשה הזאת היא העובדה שהים עושה נפלאות לשיער הגלי שלי ובכלל לכל בעלות השיער המקורזל פלוס.

"נו אנג'י? איך זה מרגיש?"
שאלה אותי אימי לאחר שהתיישבנו במונית והתחלנו לנסוע אל עבר הדירה שהושכרה לנו מטעם עבודתה של אימי.

"טוב אני מניחה-אבל אני אוכל לקבוע סופית רק בתום החופשה" עניתי לאימי.

"תנצלי את הזמן שלך כאן-בשבילך באמת יהיה המון זמן לבלות-אני לעומת זאת אמשיך בחקר שלי- אבל הוא נפלא ומדהים אז מה זה משנה?
וחוץ מזה אני אדאג לפנות לנו זמן ביחד".

שלחתי בתגובה חיוך רחב לאימי ופניתי להביט בנוף הפלאי שנשקף מחלון המכונית.

עלינו במדרון בכביש שסלול בהר ומהגובה נגלה המפרץ המדהים שהווה חלק מקו החוף.

המים היו בצבע כחול טורקיז מהפנט ויכולתי להרגיש כיצד אני רוצה להישאב פנימה לתוכם-להתרען מחחומה של השמש הקופחת של הוואי.

החול הלבן נראה כל כך חם ומזמין ועמד בניגוד לעומק הקריר של הים לידו-למרות שמצאתי הגיון בהדרגתיתיות שבה הים שינה את צבעו מתכלת לטורקיז ובסופו של דבר לכחול עמוק.

זיכרון הבליח במוחי. הייתי אז בת שש.
לבשתי שמלה צהובה וקיצית שתאמה לשערי הזהוב שהיה קלוע ל2 צמות רופפות כשהרוח מבדרת קצוות שברחו מהן.

צחקתי, אני לא זוכרת ממה וכנראה שהסיבה חא באמת משנה כי החיוך על פני פשוט הוכיח דבר פשוט-נראיתי מאושרת.

ישבתי במושב האחורי בטנדר כשהחלון ליד המושב שלי היה פתוח והיווה את הסיבה העקרית לרוח שפרעה את שערי.

ליד הנהג ישבה אימי וחייכה את חיוך המלאכים שלה.
מפנה את ראשה אחורה ומביטה בי צוחקת כנראה מאותה סיבה שאני צחקתי.

הנהג הסב את מבטו לעברנו מחייך גם הוא והתנקתי מהזיכרון כשקלטתי מי זה היה.

הרי זה היה ברור.

צבע עיניו לא הותיר שום מקום לספק.

הן היו כחולות בדיוק כמו שלי והצלחתי להבחין בקווי דמיון נוספים.
כמו החדות בניבים הקדמיים שהפכה את החיוך שלו למושלם. והגומה הקטנה והיחידה בלחי ימין שהפכה את החיוך הנוטה שלו למין סימן היכר.

זהיתי את כל אותם דברים גם בי.

וזה מוזר כי זו הפעם הראשונה שאני נזכרת בזיכרון הזה אשר נקטע בכך שאני הקטנה מפנה את מבטי בחזרה לחלון הטנדר והנוף שמשתקף מתמזג עם הנוף שחולף על פני בעודי במונית.