מפלצות

לברוח

הם מסתכלים בי במבטים חלולים, האנשים הללו ברחובות.
פניהם מלאות פיח, על אף סחרחורת הצבעים המאמרים את הרחובות כאן. אפילו עם כל המנורות המציפות את פניהם, החשכה מחוללת בתוך עיניהם.
הירח מאיר אותי כמו זרקור ואני מתחננת שהצל שלי ייעלם, שייהפך כהה כמו של כולם.
אני מרגישה מבטים ננעצים בי מאחור ומסובבת את הראש מעט לאחור, בתנועה כמעט לא מורגשת, כל מה שאני מסוגלת לראות הוא נצנוץ מתכתי על ירכיו, זה מספיק כדי להפעיל בי את האינסטינקט להפעיל את שרירי הכנפיים שלי ולהתפוגג.
אבל היכולת הזו נעלמה יחד איתן.
לרוץ נעשה לצורך ההישרדות היחיד שלי, חבטות כפות רגליים על עפר כבוש.
שמות הרחובות בשפה שאני לא מצליחה לזהות מרצדים ונעלמים מאחוריי, אורות הניאון הבוהקים, קולות הפעמונים של הדלתות הנפתחות, האנשים המתחממים ממדורות כלואות בחביות, מסתודדים בקרנות הרחוב.
אי אפשר להפסיק, אם התנועה תעצרו לרגע היא תדמום לעד ואז מה יוותר?
נוכחות גופו עוד נעה במהירות כמעט ומדביק אותי.
הנשימה שלי שטחית, כמעט מחרחרת ואני עדיין רצה, המדרכה ננעצת בכפות רגליי החשופות, שערי משתחרר מהפקעת ומרחף כמו גלימה, מסתיר אותי או אולי מסתיר ממני.
הוודאות של המציאות מיטשטשת.

גוף גדול מתרסק על זה שלי, קול עצם פוקעת כמו מכריז בגאון על מצבה של הזרוע הימנית שלי.
צד ראשי נרטב, טיפות אחרונות של דם מפלצות שנשפך.
נשימתו כבדה מעליי, כמו חיית טרף שמשתעשעת בקורבנה ואני נאבקת להשתחרר.
ציפורניו ננעצות בידי השבורה ואני לא מצליחה להחניק את צעקת הכאב.
הוא מסתכל היישר בי, עיניו ירוקות ומוקפות בריסים שחורים וארוכים, עיקול הגבות שלו פונה למטה, השיער השחור שלו נופל על מצחו, כך נראה שער הגיהנום.
נעצתי את שיניי חזק מדי לתוך השפה התחתונה, אני יורקת הצידה את הדם שממלא את פי וחוסם את גרוני.
עיניי לא מרפות מעיניו, נאחזות ללא הרף בהלומות הלב המהירות שעוד נחבטות בבית החזה שלי.
"אני לא רוצה למות." אני אומרת מפורשות, בקול סדוק אך יציב. ההתנגדות האחרונה שנותרה בי. עיניו נעשות צלולות יותר, רק במקצת, האישון מתרחב ומחשיך. הוא נראה כועס וזעמי מתפרץ.
"מעודי לא פגעתי באף אחד, כל חיי גרתי בצללים, השגתם את כולם, איזה ערך יהיה להרג שלי? אני לא רוצה למות." חתמתי שוב, נשימתי מתקצרת אך גם חזהו עולה ויורד במהירות, עדיין מצמיד את גופי אל המדרכה.
"את מפלצת, בת השטן." אני מרטיבה מעט את שפתיי.
"ומה אתה? בני אדם יכולים להיות מפלצות לא פחות ממני." אני משנה את זווית הראש שלי, מנסה להסיט את השיער מפניי.

הוא זז רק מעט, מאפשר לי למשוך אליי את היד השבורה ולהחניק צרחה.
דמעות כאב נוטפות על לחיי ושורפות בדרכן את החתכים שלא ידעתי שנפערו בפניי.
הוא נשאר קרוב, אך מאפשר לי להזדקף לישיבה שפופה בצמוד לקיר לבנים.
"בואי איתי." קולו חזק.
"לא." אני אומרת ומנתקת את מבטי, מסרבת להביט בו והתיעוב עולה על פני השטח, אני מנסה להחניק אותו.
"חסתי על חייך, המעט שתוכלי לעשות הוא להחזיר לי באותו המטבע." אני נשארת מכווצת ומנסה להתמע בתוך הקיר. אני רואה את ברכיו מתקפלות מולי, אצבעותיו אוחזות בסנטר שלי והוא מיישיר מבטו אליי. "אם מישהו יגלה שלא ביצעתי את העבודה שלי חוסר הרצון שלך למות לא יציל אותנו" הוא מושך בידי השמאלית ואני מועדת קדימה, שרירי הרגליים שלי מוחים בכאב ובכל זאת, אני צועדת על החתכים בזהירות.
"לאן?" קולי לא עולה על לחישה, אני לא יודעת אם הוא מסוגל לשמוע אותי בכלל.
"אני לא אהרוג אותך.", ההצהרה הפשוטה הזו מהדהדת בתוך ראשי כמה שניות.
  אני מרכינה את ראשי וממשיכה בעקבותיו.
"למה?" הוא מתנשף בתסכול.
"התשובה שיש לי לא תמצא חן בעינייך." הוא מרפה את אחיזתו, מאפשר לדם לחזור אל זרועי.
"תודה." זה נשמע כמו כישוף.
הוא עוצר בקרן אחד הרחובות ופונה ימינה, מושך אותי אחריו.
אנחנו מגיחים מתוך הסמטאות וצועדים ברחוב ראשי, כל הפנסים דולקים, הוא עוצר שוב מול בניין גדול.
אני מביטה למעלה, כל הכוכבים נעלמו.
ידו מכוונת אותי לתוך הבניין, הדלת מצלצלת בעקבות צעדינו, שטיח מאובק מתחכך בכפות רגליי, מסדרון ארוך לפנינו ודלת נוספת נפתחת.
"תיכנסי." אני עושה כדבריו, שחור השנאה שוקע בתוכי, אני סקרנית.
זרועו מתחככת בכתפי ואני פולטת צעקה ומיד מכסה את פי בכף ידי השמאלית.
"אני מצטערת." הוא מסתכל בי ואני נרעדת.
הוא מתקרב לעברי, צעדיו נוקשים ואני נרתעת לאחור, מבוהלת שלא יעמוד בהבטחתו.
"אמרתי שלא אהרוג אותך, אבל אני רוצה משהו בתמורה." אני מהנהנת ונצמדת לקיר מאחוריי.
"אני רוצה לדעת על הצללים." אני מחליקה במורד הקיר ומתיישבת, זרועי שמוטה חסרת תועלת לצדי.
הוא נעלם לתוך מסדרון קצר שהוביל לדלתות נוספות, ומיד חוזר ומתיישב לידי, בידיו תיק בד גדול.
הוא מוציא גליל תחבושות גדול ומתחיל ללפף אותו סביב ידי, הוא עוצר בחדות.
"איך קוראים לך?".
"עלמא."