מפלצות

הבחוץ

זה שונה משחשבתי, הבחוץ.
הוא בהיר ורחב ידיים, ומלא ברעש.
וכתמים.
זה מפחיד להיות לגמרי לבד בעולם שנאסר עלייך להתקיים בו.
מה שנותר מהכנפיים שלי נראה בתחילתו של נוצות קטנות ולא מפותחות, כמו ניצנים של פרח הבוקעים מגבי. קל להסתיר אותן וגם כך אני יוצאת רק בלילה, הלילות היו שייכים לנו.
הם משונים, בני האדם, מלאים בתזוזות בלתי פוסקות ובקולות רבים כל כך שאני נאלצת לאטום את אוזניי.
הם מהפנטים לעיתים, דפוסי המחשבה שלהם זרים לי, דרך הילוכים, כאילו רגליהן מובאות מהקרקע מוחזקות בה כשורשים. אך אם מביטים בהם יותר מדי, מהר מדי, עלולים להסתנוור.
החובה דורשת ממני לשנוא אותם בכל מאודי, הם גזלו ממני כל שהיה לי אי פעם. הם לקחו הכל.
אך רק דמויות החיילים, עם חרבותיהן זהובות הנדן, הלהבים הארוכים שננעצים ומתיזים ומעלימים, רק הם גורמים לידיי להתכווץ ולהשאיר סימני סהרים עמוק לתוך העור.
הוא יפה, העולם הזה, אין פלא שהם רצו אותו רק לעצמם.
אני לא מצליחה להרגיש יותר ואין דבר נורא מזה, זו הייתה התכונה הטובה ביותר שלי.
רק האימה, רגש נוראי שכזה, מתחפר סביב הצלעות, אולי כבר לא אהיה מחר.
אני רוצה להשאר כאן, באור. אני לא רוצה למות, אני לא יכולה. אני חייבת להיות.
לפעמים, כשהדם שוטף את ראשי ומטביע את יגוני לתוך מחשבות בוערות על העולם ההוא, קשה לי לנשום בסדירות.
אני שארית של מפלצת בעולם מלא באנשים. אילו רק היו יודעים.
קוראים לכאן ניו יורק.
* * *