משהו חדש נרקם ביננו, עדין כמו קורי עכביש.
"אני רוצה לראות שוב את הבחוץ." איידן מביט בי וצוחק, אני מזעיפה את פניי.
"מה מצחיק כל כך?" פניו מרצינות אך נותר שמץ לגומה בקצה הלחי השמאלית שלו.
"הניסוח שלך, אנחנו לא קוראים לזה הבחוץ."
"אז איך אתם קוראים לזה?" אני מגרדת את אחד הגלדים על הידיים שלי.
"תיזהרי לא לפתוח את הפצעים מחדש," הוא מעביר יד בשערו הכהה, "האמת שאין לזה שם של ממש כאן."
"כך קורה שיש את כל הבחוץ לעצמך." הוא משתתק והשקט משתלט על הדירה, זה מעציב אותי.
"אני מצטערת, אני רק רוצה לראות את הכוכבים." הוא משחק באצבעותיו הארוכות לכמה שניות.
"אל תתנצלי, לא בפניי אבל את לא יכולה לצאת החוצה." הוא נעמד ומושיט לי את ידו, מבטו תוהה אם אקח אותה. אני אוחזת בקצה אצבעו, הגומה בלחיו השמאלית מעמיקה. הוא מוביל אותי לדלת שקופה בסוף המסדרון, רואים מכאן את כל החושך.
אני מחייכת, זה מרגיש טוב.
אני מרימה את ראשי ומסתכלת באורות שלי, איידן עושה כמוני ואחיזתו קצת מתהדקת.
"מה את יודעת על כוכבים?"
"אני מכירה את הסיפורים מאחוריהם".
הוא מביט בי במבט מבולבל כזה, שהופך אותו לילד אבוד.
"מאחורי כל קבוצה של כוכבים יש סיפור, הוא נתווה מאבק הכוכבים עצמו".
אני מצביעה על נקודות האור, מותחת באצבעי קו ויוצרת דמויות וגיבורים, נסיכות ודרקונים.
טרגדיות, בעיקר.
"ספרי לי סיפור."
"איזה מין סיפור?"
"סיפור של מפלצות." אני נשענת עם הגב על מעקה המתכת המגדר את החלל הקטן.
"זהו הסיפור של פרספונה, שליטת השאול." איידן נשען קרוב אליי, גופו פולט חום.
"היא צפתה בכל האנושיים, שהילכו להם בדאגותיהם האוויליות.
השתוקקה אליהם, לכולם.
עצמותיה נקשו והתחככו זו בזו בקול נורא.
נחש הצפע סביב צווארה לחשש באוזניה, היא לחששה בחזרה.
היא הביטה באחד מהם, שערו כהה כמו עולמה. עיניו חודרות כמו אצבעותיה הדקות.
חיוכו פצע את שפתיה.
היא ישבה לה בכיסאה הלבן, הגרום.
ממתינה לבואו.
מצפה לרגע שיגיע אליה.
לבה לא פעם מעולם, לכן הייתה היא השליטה.
האבודים תחתיה נשבו להם בערגה והיא, נעצה בהם את עיניה הלבנות, העיוורות. היפהפיות.
השמיים האדומים ברקו. הפרחים הצרובים לעורה נצצו.
היא ישבה בכיסאה הלבן, הגרום. ופניה השתקפו בתמותה.
היא הרגישה רעד בחזה, ואז עוד אחד. ואחד נוסף,
הוא כאן."
עיניו של איידן נעשות כהות יותר.
"מי זה היה?"
"זה שאהבה." הלב שלי פועם מהר מדי, אדום וכתום שוצפים לי בוורידים.
YOU ARE READING
מפלצות
Fantasyמפלצות- פרולוג- ההתחלה של הכל היא נותרה האחרונה, הן כולן מתו בצללים. צלה שלה, לבן כפנינה ממורקת, בהק גם ביום החם ביותר. האנשים שחלפו על פניה לא ראו דבר, הם לא ידעו שהשריד האחרון לפחד עומד לפניהם ובכך מסכן את השלווה. נלקחו ממנה חייה, כל המפלצות הגדול...
