מפלצות

יופי

מחוגי הנחושת של השעון שלי צונחים שוב לעת ערב, אני סוגר את הדלת אחרי בשקט. עלמא מכווצת על הספה, היא מעבירה את ידה הבריאה בשערה הבהיר שוב ושוב.
אני מתקרב והיא מרימה את כף ידה לפנים, להרחיק אותי מעליה.
"קחי את זה." היא מרימה אליי את עיניה ואני מושיט לה כוס מים וגלולה, היא ממשיכה להביט בי, שיפור לעומת ליל אמש בו היא בילתה שעות בבהייה בקיר.
"נגד הכאב." היא מקרבת את אצבעותיה הדקות לכך ידי, נזהרת לא לגעת בה, לוקחת את הכמוסה ובולעת, חשדנית קצת פחות. היא ממצמצת כמה פעמים ונשענת לאחור.
"למה אתה עוזר לי?" אני מקרב את קצה אצבעותיי לווריד הכחול שעולה מהסנטר ועד האוזן שלה, הדופק שלה משתולל.
"בגלל זה," היא מזיזה את האצבעות מפניה. "נראית אנושית לגמרי."
"בחרת להשאיר אותי בחיים כי זיהית בי תכונה שאתם טוענים שלא קיימת אצלנו?" קולה מלא עשן, אם היא הייתה נראית חסרת פגמים, הייתי הורג אותה.
"נראה שכן."
"אני פגומה מכדי להתאים למפלצות אבל לא מספיק פגומה כדי להשתייך לבני האדם."
אני מהנהן לאט ועלמא מתרוממת על ברכיה.
"רוצה לראות מה גורם את הכאב?"
"איך?" היא מחייכת במרירות, ומושיטה לי את ידה, אני אוחז בה בהיסוס והיא עוצמת את עיניה.
זה מתחיל בחושך, ואז חום, חום קשה מנשוא ולהבות כחולות מרצדות גבוה עד האינסוף ומערבולות של צרחות ובכי. אני שומט את ידה במהירות ופוער את עיניי באימה.
"זה מה שנמצא אצלך בראש?" היא מתערפלת.
"כן."
"איך את נשארת את?" היא מטה את ראשה הצידה.
"חייבת לזכור, עוד לא נותרו אחרים."
"זה אנושי לגמרי." היא גלעד, שריד ממקום שלא נותר עוד.
"לפחד?" אני מסתכל היישר אליה, שלא תפספס אף הברה.
"לא לשכוח."