מפלצות

גשם

טיפות זעם יורדות מהשמיים, הן נספגות בבגדיי אבל זה נעים, משחרר.
הטיפות מחליקות את שערי וזולגות על פניי.

בחושך לא היה את זה.
טריקת דלת מרעידה את כל הבית, איידן קורא בשמי, אני עונה וענן קור מרחף מתוך שפתיי.
הוא נכנס אל החושך שלנו ואוחז מיד בידי, זה חמים מבפנים.
"אולי כדאי להיכנס."
"מה זה?"
"גשם." אני טועמת את המילה על לשוני.
"זה אחר." ברק חותך את השמיים ובעקבותיו מתגלגל הרעם, כאלו היו יותר מדי בצללים.
"את רועדת, כולך רטובה." אצבעו המורה מוצאת את שלי, מקרבת אותי פנימה, שם יבש.
* * *
איידן כורך שמיכה סביב כתפיי ומושיט לי שקית נייר גדולה.
אני פותחת את השקית ומוציאה סריג אדמדם ועבה.
"חשבתי שתזדקקי לזה", הוא מתנועע באי נוחות על הספה. אני שולחת לעברו חיוך מהוסס ומעוקם קצת. בתוך השקית נמצאים גם ספר שדפיו ריקים וחבילה מלבנית כסופה.
"כדי ליפסקי לכאוב לך כל כך, הספר נועד לסיפורים שלך, לחושך לאור ולגשם, שלא יישכחו אתכם, שלא יישכחו אותך." טיפות זולגות על לחיי, או שמא הן דמעות, אני מרגישה שונה.
"תפתחי את החבילה." אני מקלפת את העטיפה וחושפת קוביות חומות כהות. אני מסתכלת אל איידן בשאלה.
"זה שוקולד, תטעמי." זה מתוק ועשיר, אני צוחקת והוא מחייך אליי, עיניו הירוקות צוחקות.
"תשמרי גם לי קובייה." אני מושיטה לו שתיים ומחבקת אותו, זה טוב להרגיש כל כך קרוב.
הוא מהדק אותי אליו ומצמיד את שפתיו לראשי, נשימה נפלטת לי החוצה ואיידן מרים את ראשו.
"הכאבתי לך?" אני מנידה את ראשי לשלילה ומתחפרת עמוק יותר בין ידיו.
"אני כבר לא מרגישה את הכאב."
"אז מה את מרגישה עלמא?" אני מרגיש את עיניה נעצמות ומחשבותיה ממלאות הכל.
"אותך."

פעם צייד צללים נתקל בבת שטן לבנה, מאז הם לא נפרדו לעולם.