היום בו טבעתי

פרק ח; המעון של מירי לרמן

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

זימרה

מירי לרמן הייתה אישה קטנה, שחומה ויפה. והיא הייתה גם מאוד בהיריון, מעבר לזה היא נראתה כמו מישהי שעמדה ללדת בכל רגע, כאילו שאם רק תתעטש התינוק ייצא ממנה בבעיטה. מצאתי את עצמי בוהה בבטן הענקית שלה ותוהה לעצמי, אם מישהו בכלל עבד במצב הזה.

בשנייה בה נכנסתי למשרד שלה - שלא באמת היה משרד, אלא מעין חדר אחיות שכזה - חיוך ענקי נדבק על פניה והיא מיהרה לחבק אותי. היא עטפה אותי בחום האימהי שלה, כאילו שהכירה אותי במשך שנים רבות. אני לא זכרתי אפילו על מה דיברנו, כיוון שהרגשתי את מבטה סוקר אותי פעם אחר פעם. 

"אני מה זה שמחה שרינה שלחה אותך אליי," היא הצהירה ומהירה לומר בצלילה הנרגש, "הייתי זקוקה למישהו כבר המון זמן... במיוחד שאני אוטוטו עומדת ללדת ואין מי שיעזור לי עם הילדים. כמובן שיש לנו כמה עובדים טובים, אבל זוג ידיים נוספות לא יפריעו לאף אחד."

הופתעתי למשמע דבריה. זה לא נשמע כמו ראיון רגיל, דבריה נשמעו כאילו שהיא כבר הסכימה עם זה שאני אעבוד איתה, כאילו שהכל סוכם כבר מזמן. פתחתי את פה, אך מיהרתי לסגור אותו בשנית. לא ידעתי אפילו מה הייתי אמורה להגיד. נשכתי את שפתי התחתונה, בזמן שהיא התרכזה על אחד המסמכים שנחו לה על השולחן.

"כעיקרון, תהיה לך עוזרת משלך." היא חייכה לעברי, "היא תעזור לך להכיר את כולם ואני חושבת שעם הזמן את פשוט תסתדרי -"

"עוזרת?"

"הבת שלי." היא נאנחה ומשכה בכתפיה, "רבקה בת 17 וממש רוצה להיות גננת, אז נתתי לה להתנדב פה לפני הגיוס שלה. היא מכירה פה את כל הילדים וכולם מכירים אותה, כך שלא תהיה להן בעיה להסתדר האחת עם השניה. היא יודעת הכל על המקום הזה."

"ואוו..." סגרתי את פי מבלי לשלוט עליי.

"מה?" היא עצרה, בוהה בי.

"יש לך ילדה בת 17?" עיניי התרחבו.

"כן." היא ציחקקה והוסיפה בצלילה הקנטרני, "תמיד נחמד לדעת שאני נראית צעירה לגילי." היא קרצה לי והמשיכה, "אלא תדאגי, היא ילדה מקסימה ברמות - ואני לא אומרת את זה כי אני אמא שלה. אם את צריכה עזרה, היא ישר תושיט את ידה."

"אני אשמח לפגוש אותה."

מצאתי את עצמי מחייכת, כיוון שבאמת הרגשתי ככה. עיניי נדדו אל הקירות של החדר בו ישבנו. הציורים ושלל המדבקות שהיו מודבקים על גבי הקיר הרטיטו את ליבי, את נפשי ומילאו אותי בכל-כך הרבה רגשות שידעתי שלא אצליח לאחוז בהם. פחדתי שאפרוץ בבכי מרוב התרגשות, אבל אחזתי בעצמי בכל מה שהיה לי.

"אני אשמח להכיר את הילדים." לחשתי לעצמי וכאשר חזרתי להביט בה, מצאתי אותה בוחנת אותי בראשה המטה. "אממ... מה? הכל בסדר?" שאלתי בחוסר נוחות.