היום בו טבעתי

פרק ט; יום גיבוש מהגיהנום

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

ירמיהו

עברו יותר מחודשיים מאז שראיתי אותה ככה, מחייכת כמעט בכל יום. זה התחיל מאז שהיא החלה לעבוד במעון של מירי ולא רק זה אלא שסימון - הרופא שלה - אמר לה שהכל תקין וכעת אין לה שום צורך בגלולות. היא לא פעם התלוננה שהם הביאו לה בחילה וסחרחורות. ובשנייה שהיא הפסיקה לקחת אותן, הכל השתנה. כמובן שזה לא מנע ממנה מלהשתמש בקונדום בכל פעם ששכבנו.

היא שאלה אותי לא פעם אם זה מפריע לי ותמיד עניתי לה שזה לא משנה. לא היה אכפת לי אם השתמשנו בקונדום, גלולות או בלי כלום. כל מה שרציתי היה שהיא תרגיש בטוחה, שהיא תיתן את עצמה מבלי לפחד ופשוט תהיה איתי ככה לנצח.

כל מה שרציתי היה אותה.

הידקתי את ידיי סביב ההגה. לא הבנתי אפילו למה הלב שלי דפק בצורה מטורפת שכזאת. נסענו יחדיו למעון, אחרי שבילינו את כל השבת הזאת ביחד. שכבנו, אפינו עוגיות, אכלנו אותם וצפינו במרתון של מלחמת הכוכבים - לא ידעתי אפילו שהיא הייתה בקטע של סטאר-וורס או מאוהבת באנאקין, משהו שגרמתי לה לקחת בחזרה אחרי מלחמה ארוכה של דיגדוגים. בסוף היא אמרה לי שהיא מחבבת אותי יותר מהאנאקין הזה שלה.

אלוהים, כמה רציתי להודות בפניה על רגשותיי. הרגשתי כמו נער צעיר, בן טיפשעשרה. רציתי לספר לה על כמה שאהבתי את העיניים שלה, השפתיים שלה, החיוך שלה. על כמה שאהבתי אותה, אבל פחדתי. אלוהים, כמה פחדתי לספר לה. פחדתי שברגע שאומר לה, היא תברח לי.

לא חושב אפילו שהיא הבינה עד כמה הלב שלי שמח כשהיא הזמינה אותי ליום הכיף שלהם במעון, בתרוץ שאפשר להזמין את בני-המשפחה והבני-זוגות לאירוע. היא סיפרה לי על כל הדברים שהילדים עצמם הכינו לקראת האירוע הגדול, חלקם אפו מתוקים וחלקם קישטו את החצר לקראת הפעילויות שתיכננו. בכל פעם שהיא דיברה עליהם, יכולתי לראות ולשמוע את הגאווה שהיא חשה בה, האושר שמילא אותה. יכולתי לראות את האהבה שלה לילדים ולעבודה החדשה שלה.

"אז מתן כזה: בחיים שלי לא אהיה עם ילדה מפונקת..." היא ציחקקה והמשיכה, "ורבקה עושה לי שהיא בחיים לא תצא עם ערס ואני באמצע שומעת את שניהם מתלוננים האחד על השניה... ילדים. שניהם פשוט ילדים..."

"חשבתי שהם כבר ביחד." סובבתי את ההגה ויצאתי מהכביש הראשי לדרך הצדדית, "לא אמרת לי שהם מתים האחד על השניה או משהו."

"כן, אבל הם לא רוצה להודות בזה." היא ניערה את ראשה בנשיפה, "הם עקשנים ברמות!"

"אה," השתתקתי, כיוון שהכרתי את התחושה. "אולי הם מפחדים להודות בזה..."

"למה שיפחדו?" היא קימטה את אפה, "כולם כבר יודעים שיש להם איזה קטע אחד לשניה."

"לא יודע." משכתי בכתפיי, "יש המון שיפחדו להתוודות."