הנסיך התנשם בכבדות לצידו, מנסה להשיג אותו כשהלך ביער. הצייד לא אהב את הפקודה שקיבל מאדונו. כולם חיבבו את הנסיך הצעיר, שהיה טוב לב ואדיב. להאנטר לא היה שום רצון לקחת את חייו, אבל לא הייתה לו בררה. אדונו היה אכזרי, וגמל במוות על כישלון. ואם עליו לבחור בין חייו של הנסיך או חייו של האנטר. טוב, האנטר בחר בהאנטר.
"תעצור." הוא אמר לנסיך, שהמשיך להתקדם אחרי שהצייד עצר.
"למה?" הנסיך הטה את ראשו בשאלה. עיניו השחורות בחנו אותו וגרמו לו לאי שקט.
"אני צריך לעשות פה משהו, אז אל תפריע לי." אמר לו וסימן לנסיך לשבת על סלע.
סנו ציית ללא מילה. הצייד שלף את סכינו החדה, שליוותה אותו מאז ילדותו. מאחר שאדונו אמר לו להביא את ליבו של הנער הוא לא יוכל לתקוע לו סכין בלב. עליו להיות עדין יותר. לגרון או לבטן, מה שיקיז פחות דם.
האנטר התקרב אל הנער שנשען על עץ ובחן את הצימחייה סביבו.
"אל תזוז." מילמל, והצמיד את הסכין לצווארו הרך של הנער.
עיניו של סנו נפערו, אבל חוץ מזה הוא לא הראה שום סימן בהלה.
"את לא רוצה לעשות את זה." הוא אמר בביטחון.
"אתה צודק." הוא אמר לנער, "אני לא, אבל בין חיי לחייך אני בוחר בחיי."
"אתה תקולל לנצח," שמץ חרדה התגנבה לקולו הבטוח, "אתה תהרוג ילד בשביל להגן על חייך, זה דבר שהקסם לא מקבל."
"אתה לא ילד." נהם האנטר וניסה לשכנע את עצמו.
הנסיך הטה את ראשו הצידה. "אני כן, יש לי עוד חודשיים עד שאגיע לבגרות. השלג הראשון ירד כשאהיה בין שמונה עשרה."
הצייד רצה כל כך להאמין לו, אבל הוא הכיר את אדונו טוב מידי. כישלון פרושו מוות.
"אני מעדיף להיות מקולל במותי מאשר בחיי." אמר וחיזק את אחיזתו בסכין, מהדק אותה לעורו הבהיר של הנער עד שהוקז דם.
"יש עוד דרך." אמר הנסיך בקול משכנע, ובשם הקסם, הוא רצה להקשיב לו. הוא לא באמת רצה להרוג אותו, הוא צריך למות רק בגלל שהמלך מצווה על כך, לא?
"תדבר מהר." הןא נהם.
"תצוד חיה כלשהי, אולי איילה, ותעקור את ליבה." אמר הנסיך.
האנטר גיחך, "אתה חושב שהוד מלכותו יאמין שלב איילה הוא ליבך?" שאל בליגלוג.
"לא סיימתי," אמר הנסיך בסבלנות, כאילו רגיל למבוגרים שקוטעים אותו. "אחרי שיהיה לך לב, שפוך עליו את דמי. זה יספיק. ריין, אבי החורג, הוד מלכותו, יאמין בזה." הוא אמר בלגלוג את שמות התואר של אדונו. האנטר לא טרח למחות, אלא רק שאל אם סנו בטוח.
הנסיך הביט בו בעיניים רציניות וחודרות. "אני נשבע בחיי. המלך יאמין לזה."
והאנטר האמין לו. כי אם זה לא יעבוד המלך עדיין ימצא דרך להרוג אותו.
"בסדר." אמר הצייד והרחיק את סכינו מהצוואר של סנו. "תן לי את ידך."
הנסיך ישר את ידו והפנה את חלקה התחתון אליו. הוא אחז בה, לא טורח לציין שחתך שם כואב יותר מאשר בצד השני. ידו השנייה, שעדיין אחזה בסכין, ירדה במהירות וחתכה באכזריות את ידו של סנו.
הנסיך פלט זעקה גבוהה כשידו נחתכה. הוא התעלם ממנה ורק רוקן את מימיתו בשביל לאסוף בה את הדם.
"עכשיו רוץ," הוא אמר, "תברח רחוק מכאן. כי אם אני אראה אותך שוב אני אהרוג אותך."
הנסיך לא היה צריך לשמוע את זה פעמיים, כשהצייד סיים לסגור את מימיתו הנסיך כבר לא נראה באזור.
האנטר נאנח. הייתה לו עבודה רבה. איפה לעזאזל הוא ימצא איילה בעונה הזו של השנה?
האנטר דפק על הדלתות החיצוניות של מגדל המלך. בידו הוא אחז תיבה עשויה עץ, שהכילה את מה שכביכול היה ליבו של הנסיך.
"יבוא." באה התשובה מבפנים בקול חזק.
האנטר נכנס אל החדר המפואר וכרע על ברכיו בלי להביט על שליטו. הוא ידע איך המלך נראה, שיער בלונדיני ארוך, עור כהה, עיניים כחולות ופנים זויתיות. אך היה אסור להסתכל עליהן, זה נחשב לעברה שגזר דינה מוות.
"האטנר," אמר אדונו בשביעות רצון, "הבאת מה שציוותי?"
הצייד נשם עמוק והושיט למלך את התיבה, מה ששם יקבע את גזר הדין שלו, לחיים או למוות.
"יפה," מלכו אמר בשביעות רצון. "אני אוודא שזהו אכן ליבו של סנו, ואז תוכל ללכת, צייד."
האנטר הנהן ועצר את נישמתו כשהמכשף פתח את הקופסא. הוא העביר יד בעלת אצבעות ארוכות מעל ללב שעדיין דימם. הצייד העז להציץ על אדונו, הבעת ריכוז מוחלטת נחה על פניו. הוא הוריד את עיניו מטה לפני שייתפס והתכונן לכך שאלו השניות האחרונות לחייו. זיעה קרה שתפה את כול גופו ורגילו נמתחו כהכנה לריצה. נראה שעברו שעות רק בזמן שלקח לאדונו להעביר את ידו מעל לתיבה.
"יפה עשית," המלך אמר לבסוף, "זהו אכן ליבו של הנער."
הנשימה שהאנטר עצר יצאה מפיו בהקלה.
"אתה רשאי ללכת." הוסיף.
הצייד קם, השתחווה עמוקות והלך אחורנית לכיוון הדלת.
"והאנטר," קרא אחריו אדונו כשכבר אחז בידית. "שלח בבקשה את הטבח לפה, אני צריך שהוא יבשל עבורי משהו."
"כמובן, מלכי." הוא הצליח לפלוט וברח משם לפני שהפחד ישתלט עליו.
הוא יצא אל החצר, נשען על הקיר והשתדל להפסיק את הצמרמורות שאחזו בו. עכשיו הוא נזכר לפחד, לא לפני שנכנס אל המגדל. הוא לא באמת האמין שיצא מאותם חדרים בחיים, כה רבים האנשים שנכנסו לשם ומעולם לא שבו. הוא קיווה בכל מאודו לא להיות אחד מהם. הוא גם קיווה שהטבח יצליח, הוא היה חברו היחיד בערך. והאנטר פילל ש'השלל' האחרון שהביא לא ייכנס לתוך סיר הבישול של המלך.
אבל בשביל מה הוא צריך את הטבח דווקא עכשיו, אם לא בשביל לבשל לב?
☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆
אז הבטחתי פרק ביום ראשון, והנה קיבלתן.
ואני ממש אשמח אם תצביעו ותגיבו, זה ממש חשוב לי.
YOU ARE READING
שלג מכושף
Short Story☆הושלם☆ (שילגייה) היה היה פעם, לפני לא כל כך הרבה שנים, מלך מכשף ששנא את בנו החורג, סנו. הוא שנא אותו יותר ממש שחשב שאפשר לשנוא בן אדם. ריין כל כך שנא אותו עד ששום דבר לא עצר בעדו כשהחליט להיפטר ממנו. אבל סנו הצליח לברוח בפעם הראשונה. בפעם השנייה נ...
