שלג מכושף

פרק 7: למען האהבה

גלאס הייתה מכשפת. לא קוסמת, לא מכשפה, מכשפת. להיות מכשפת שונה בתכלית משתי האפשריות הקודמות. היא יכלה לבחור אם להיות טובה או רעה, היא יכלה לבחור את הקסם שלה- אפל או טהור. אף אחד לא העלה על דעתו שעולמות שלמים יכולים להזדעזע בעקבות כמה מילים מפיה ונענוע אצבעות. אחרי הכל, היא הייתה יפה. הרי יופי לא להיות רע. יופי לא יכול להיות חזק. יופי גורם לאנשים להתייחס אלייך אבל להמעיט בכוחך.

גלאס אהבה את היופי שלה. היא שמרה עליו מכל משמר, ולכן כשהתחפשה לאישה זקנה זה כאב לה. כאב לה להפוך את שיערה האדום והגולש לשיער דהוי, לבנבן וחסר חיים. כאב לה לאפר את פניה לפני אישה זקנה, עם קמטים ויבלות. והכי כאב לה לעטות על עצמה קסם שהזקין את גופה. הקסם גם גרם לכל מי שראה אותה להאמין שהיא זקנה תמימה שלא יכולה להרע לאיש.

כל זה כאב, אבל מה לא עושים בשביל אהבה? גלאס אהבה את ריין. וריין ידע את זה, ולא חשש לנצל את רגשותיה. הוא כבר שלח אותה למשימות רבות עבורו, קשות ומסוכנות, אבל התמורה שלו תמיד הייתה שווה את זה.
אז המכשפת נשמה עמוק ועטתה לגופה בגדים ישנים ובלויים. היא לקחה סל קלוע בידה הקמוטה, ומילאה אותו בתפוחים ירוקים ותפוח אחד אדום ומורעל. היא העלתה בעיניי רוחה את התמונה שהמראה הראתה לה. קרחת יער, ביקתה נמוכה ובאר. היא מלמלה את מילות הקסם הנחוצות, הניפה את ידה באופן הנכון, ונעלמה.

הרוח עירבלה עלי שלכת בקרחת היער של הגמדים. הם עופפו אדומים, כמו שיערה האמיתי של המכשפת. גלאס הופתעה, היא לא שמה לב למעבר העונות, הסתיו הגיע מהר משציפתה. עוד חודש יגיע כבר השלג הראשון. היא שנאה שלג. היא הרימה את מבטה אל השמש וחייכה. גלאס ידעה שהגיעה בדיוק בזמן. כל פעם שהשמש עמדה בדיוק באמע השמיים סנו היה יוצא לשאוב מים מהבאר. חוץ ממנו לא היה עוד אז אף אחד בסביבה. זאת הייתה ההזדמנות שלה להורגו בלי שאף אחד ישים לב. היא לקחה כמה צעדים אחורה והתחבאה בתוך היער, בודקת שאין אף אחד מסביב.

קול של עלים נמעכים משך את תשומת ליבה חזרה אל הבאר. הנער יצא מהיער, יפהפה ושברירי. הוא הזכיר לה איילה, בצעדיו המהוססים והעדינים, בתחושת הזהירות שהפיץ. בהתנשמות מופתעת גלאס הבינה שהנסיך הצעיר מזכיר לה את עצמה מפעם. זהיר ופוחד ובורח מאדם חזק ממנו. היא חייכה בהבנה. לנער היה את הפוטנציאל להפוך לאדם מסוכן. עכשיו היא הבינה מדוע ריין רוצה אותו מת. התמונה שהמראה הראתה לה לא עשתה עימו חסד. היא הפחיתה בכוח המשיכה שלו, באפשריות שהיה מלא בהן.
במילים אחרות היא חייבת לדאוג שהוא ייעלם. אסור לה להרשות שנער שהזכיר לה כל כך את עצמה יסתובב לו בעולם.

גלאס יצאה מהיער ברשרוש. גופה היה כפו וידה הקמוטה אחזה בסל שהתחיל להכביש עליה.
"נערי," קירקרה ונעמדה לידו, "האם תוכל לתת מעט מים לאישה זקנה?" שאלה, מצרדת את קולה.
הנסיך נראה מופתע, אבל ענה לה באדיבות המתבקשת. "כמובן, אישה טובה."
הנער הוריד דלי נוסף אל הבאר והעלה אותו. הוא אפילו לא התנשף כשסיים, הבחור היה חזק משחשבה.
"הנה לך." הוא הושיט לה כוס חרס עשויה ביד.
"תודה לך, ילדי." אמרה המכשפת ושתתה את המים. כשסיימה היא הושיטה לו חזרה את הכוס.
"איך אוכל להודות לך?" שאלה. היא לא באמת ציפתה לתשובה. ה'גמול' שלו הוה מונח בסלה.
"הו, אני יודעת. האם תקצה תפוח?"
גלאס הושיטה את הסל קדימה והרימה את המכסה.
סנו היסס. "קדימה, קדימה." דחקה בו, היא כבר רצתה לסיים את משימתה. "הנה? קח לך אחד מתוק."
היא שלפה ב'אקראיות' את התפוח המורעל מבין שאר התפוחים.
הנער עדיין היסס. "אני לא בטוח..." התחיל, המכשפת קטעה אותו.
"קדימה, בשביל אישה זקנה שכמותי. איש לא הפגין כחפי אדיבות כבר זמן רב, חוץ ממך. ולכן אני רוצה להודות לך."
ליבו של הנסיך היה כנראה רך מאוד, מפני שהוא מייד הושיט את ידיו לכיוון התפוח האדום ואחז בו. הוא קירב אותו באטיות לפחו ולקח ממני ביס קטן. כעבור רגע הוא כבר נפל על קרקעית היער, לא נושם. התפוח שנגס ממנו התגלגל לכיוון הבאר. גלאס הסתלקה משם לפני שמישהו יראה אותה.