רגזני ישב על הכיסא מול האח, האש דלקה והאירה את החדר החשוך, כמה כיסאות מסביב לשולחן עגול וגג נמוך. ואת הנער האנושי של דוק, כמובן. רגזני נאנח, איך לעזאזל דווקא הוא נתקע בתורנות שמירה על החולה? אכשהו דוק הצליח, פעם אחר פעם, לגרום לו למלא את רצונו. הוא הבין למה, אחרי הכל שטייא וישנוני לא היו אופציה. שטייא היה מתעלל בנער עד שהוא היה קם, וישנוני פשוט היה נרדם לצידו. ודוק, שהוטש מהטיפול בנער, הלך לישון. שקדני כבר ישב לצידו, ועליזי צנח למיטתו, שיכור. ואכשהו, בין כל זה, דוק נידב אותו. ביישני אומנם היה אמור להחליף אותו מתישהו, והמתישהו הזה נראה רחוק מאוד מעכשיו.
הוא השתדל לא לחשוב על הגמד השמיני שהיה אמור להיות איתם, אחיהם הקטן, חולמני. או בשם החדש שבחר לעצמו, עוץ לי גוץ לי. התחושה המוכרת של הכעס התפשטה בו, איך הוא העז לעזוב אותם ככה?
"רזגני," קול קטן לחש, ביישני יצא מחדא השינה המרכזי ובא לעברו. "אני אחליף אותך." לחש. רגזני הנהן, כבר נמאס לו לשבת על הכיסא, להסתכל על הנער ולהיזכר בזיכרונות כואבים.
"הכיסא כולו שלך." נהם וקם, ודידה לעבר חדר השינה. בפתח החדר הוא הסתובב חזרה אל ביישני, שיישב על הכיסא וצפה בשלווה בנער.
"ביישני?" שאל. הגמד השני המהם אליו.
"מה דעתך עליו?" הוא החווה בראשו לעבר האנושי השכוב על הריצפה.
ביישני הירהר בתשובה לפני שענה לו, כמו תמיד. "לא ראיתי את דוק כל כך חיי מאז שחולמני עזב אותנו." אמר לבסוף. "אני חושב שרק בשביל זה כדי להשאיר אותו אצלנו."
רגזני הנהן. כמו תמיד ביישני ענה גם על השאלות שלא נשאלו. "לילה טוב." אמר לעברו ונכנס לחדר. הוא לא הספיק אפילו לצנוח על מיטתו לפני שצרחה חדה קרעה את השקט של הלילה.
"מה קורה פה?" הוא שאל בכעס אחרי שחזר לסלון.
אף אחד לא טרח לענות לו, כי היה ברור מי הגורם לבעיה, הנער האנושי של דוק העיר את כולם בצרחותיו. כל אחיו היו שם, דוק ושקדני, שטייא ועליזי, ביישני וישנוני. שבעת הגמדים, שפעם היו שמונה.
האנושי יישב כשגבו מופנה לאש, הוא חיבק את עתמו והתנודד קדימה ואחורה. "סנו, אני סנו. אני סנו, אני סנו." מילמל.
"מה הבעיה איתו?" שטייא שאל בסקרנות את דוק.
דוק בחן בעיניים מיומנות את הנער שקרא לעצמו 'סנו'.
"אני חושב שהוא מנסה להזכיר לעצמו מי הוא." אמר לבסוף.
"ומה עושים עם זה?" שאל שוב שטייא, כשניצוץ הסקרנות החולנית שלו שוב בעיניו. הוא תמיד אהב לראות דברים שבורים ומגנונים נהרסים. ועוד יותר נהנה לגרום לבעיות כאלו בעצמו.
דוק לא ענה לו, הוא כרע למול הנער, כך שהם היו באותו הגובה, והביט לתוך עיניו השחורות והחלולות של הנער. ואז, בפשטות גמורה, הוא הרים את ידו וסטר לו בעדינות אך בחוזקה.
לרגע פניו של האנושי קפאו ולאחר שנייה הם הצטללו והוא דיבר באופן רגיל. "מי אתם?" שאל. קולו הזכיר את השלג הראשון, שיורד כשעדיין לא קר לגמריי.
רגזני ענה לו. הבחור האנושי עיצבן אותו, והוא לא ידע למה. "אנחנו אלו שצריכים לשאול מי אתה, לא אתה אותנו." אמר בכעס.
פניו של הנער התקשו למסכה, לא היה אפשרי לקרוא שום רגש על פרצופו. אם כי זה היה אנושי, אז גם ככה השפת גוף שלהם מוזרה.
"אני הוא סנו," אמר, "בנם של המלך ליר והמלכה פאדיס. נסיך ממלכת אמרוד. ברחתי ממלכתי משום שאבי החורג החליט שאיני נחוץ לו עוד, והחליט להרגני. הוא שלח את ציידו עלי, אבל הצלחתי לחמוק. וכעת הוא בטוח שאני מת." סיים. "ועכשיו, מי אתם?" בקולו היה טון מוזר של ציווי, שגרם לרגזני לרצות לענות לו, מה שכמובן רק עיצבן אותו יותר.
הם הביטו אחד על השני במבוכה, אך ייתכן שהוא לא מזהה אותם, היו מעטים כמוהם בכל העולם.
"אנחנו הגמדים." ניאות שטייא לענות בסופו של דבר בחיוך רחב. הוא בחן אותו מכף רגל ועד ראש, מודד את פצעיו. הוא תהה, מין הסתם, על כמה מהם יכול ללחוץ לפני שיתפסו אותו.
הפנים של הנער, סנו, השתנו למשהו שרגזני ניחש שהוא הלם. כן, היה לו ממש קשה לקרוא הבעות פנים של אנושיים.
"אתם, אתם," הוא מילמל, "אתם באמת ה-גמדים?" שאל באי אמון.
הם הנהנו כגוף אחד.
הנער התכופף והניח את ראשו על ברכיו. "אני הוזה?" שאל בתקווה.
"לא," אמר ישנוני בידיעה, "אתה לא חולם, זה אמיתי."
סנו הנהנן, גורם לשיערו השחור לגלוש סביב כתפיו. "אם כך, אני לא אטריח אתכם יותר. היום בבוקר אצא לדרכי." אמר בקול שעומעם על ידי זרועותיו.
"אל תהיה מצחיק," אמר רגזני והפתיע את כולם, "אתה נשאר פה." כל הגמדים בהו בו, חוץ מביישני. "מה?" שאל בגוננות תחת מבטיהם.
"כלום," אמר שקדני. "פשוט, ממתי אתה מוכן לעשות משהו למען מישהו שהוא לא מהמשפחה?" שאל.
'זה בשביל המשפחה.' רצה רגזני לצעוק, אבל הוא סתם.
"אני ובייישני דיברנו," מפלס ההפתעה בחדר עלה בכמה רמות. רגזני וביישני שמדברים זה לא משהו שקורא כל יום.
"והסכמנו," המשיך ביישני והסתכל על רגזני כדי שיסיים את דבריו.
"שהאנושי יכול להיות מועיל אם הוא ישאר." השלים.
"מה הוא כבר יכול לעשות?" שאל שקדני בהרמת גבה.
'להחזיר את דוק לחיים.' חשב לעצמו רגזני, אבל ידע שזו לא סיבה שתתקבל על ידם, בעיקר לא אצל דוק.
"הוא יכול לטאטא ולסחוב מים ולהביא עצים." אמר רגזני במהירות ותקע מרפק לביישני כדי שיסכים איתו.
"נכון." מלמל הגמד השני.
דוק ושקדני בחנו אותם במבט חודש. הם הסתכלו אחד על השני ואז עליהם.
"טוב," דוק התחיל באיטיות, "אם אתם רוצים הוא יכול להישאר." אמר.
ואף אחד לא טרח לשאול את האנושי לדעתו.
♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡
אני ממש, אבל ממש אשמח אם תצביעו ותגיבו. ומי שמעניין אותו הסגנון יש לי שתיי סיפורים דומים. אחד בשם 'אגדה בטעות' על סינדראלה ומקסים, והוא הושלם כבר.
ועוד אחד בשם 'דרושה: אהבת אמת' שעדיין בתהליכי כתיבה.
אשמח אם תציצו בהם.
YOU ARE READING
שלג מכושף
القصة القصيرة☆הושלם☆ (שילגייה) היה היה פעם, לפני לא כל כך הרבה שנים, מלך מכשף ששנא את בנו החורג, סנו. הוא שנא אותו יותר ממש שחשב שאפשר לשנוא בן אדם. ריין כל כך שנא אותו עד ששום דבר לא עצר בעדו כשהחליט להיפטר ממנו. אבל סנו הצליח לברוח בפעם הראשונה. בפעם השנייה נ...
