בפעם הראשונה בה דוק פגש אנושי הוא היה מלא הפתעה. הם היו גבוהים כל כך, ואכזריים מאוד ולא הייתה להם שום תחושה של משפחה. הם בגדו אחד בשני ללא היסוס.
זה מה שהוא חשב בפעם הראשונה, דעתו לא השתנתה הרבה מאז, אבל כן השתפרה מעט.
הוא העריך את יכולתם להקריב הכל למען אדם יחיד, שערכו ידוע רק להם. הוא גם למד להעריך את קשת התחושות הבוהקות שלהם. אבל יותר מכל הוא העריץ את יכולתם לרפא.
זה לא היה הגיוני בעיניו, מין שגרם לכל כך הרבה מלחמות, יותר מכל השאר ביחד. שלמרות שחייהם כבים במהירות של נר הם מצליחים לגרום בעיות רבות כל כך, הם אלו שיכולים להציל חיים בעזרת כמה חומרים פשוטים.
בכל מקרה, כשדוק מצא את האנושי ביער מחוץ לביקתה שלהם, על יד הבאר, הוא דימם קשות מפרק ידו הימני ונראה על סף מוות. לו דוק היה גמד אחר, אולי חולמני, יכול להיות שהוא היה מעריך את יופי המראה. שיער שחור ארוך יחסית נפרש סביבו על הקרקע. עורו, שהיה בהיר כל כך, היווה ניגוד מושלם לאדמה הכהה עליה נפל. האנושי היה נראה כישן לולא הדם שנזל מידו וחיוורון המוות על פניו.
דוק נאנח ופנה ופנה לקרוא לאחים שלו. הוא לא יצליח להכניס לבד את האנושי לביקתה. בקושי הייתה בליבו תקווה לרפא אותו, אך הוא היה צריך לנסות, לפחות. הוא לא היה אנושי, דוק חשב על המילה הזו בבוז, שינטוש את הזר הזה שעל סף מוות, רק בגלל שלא הכיר אותו.
הם השכיבו אותו על הריצפה בבקתה שלהם, הוא תפס את רוב השטח אבל לא היה להם מקום אחר לשים בו אותו.
דוק אמר לאחיו מה לעשות, ולמרות המבטים הספקניים שקיבל משקדני ושטייא הם הקשיבו לו.
"אין סיכוי שהוא יחייה." אמר רגזני, שהיה רואה שחורות מרגע היווצרו.
דוק הקשיב לליבו של האנושי, שלמרות מה שעבר עדיין פעם ביציבות בחזהו.
"יש לו רצון עז לחיות," אמר, כל דפיקת לב של הנער הייתה מאבק עז בין חיים למוות. "וזה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב האנושיים."
האחים שלו הנהנו בחוסר עניין והתפזרו. זמן ארוחת הערב עבר מזמן והם עדייו לא התיישבו לשולחן.
הוא נאנח וניגש למקומו, שום דבר לא יקרה אם הוא יעזוב את החולה לכמה דקות.
הוא בדיוק הגיש את הכף הראשונה לפיו כשהאנושי דיבר. הוא יישב זקוף, זקוף מידי, ועיניו השחורות לא ראו את החלל שבו שהה.
"הוא האמין. אבי החורג, המלך, מאמין שאני מת. איש לא ירדוף אחרי כעת."
קולו של הנער היה צלול וגבוה, לא מסגיר את זה שעד לפני שנייה גסס על הריצפה. אחרי שסיים את דבריו הוא גלש חזרה למטה, כמו היה בובה שכל חוטיה נחתכו.
דוק, שההלם הקפיא אותו למקומו התרומם במהירות כה רבה שכיסאו נפל לאחור. הוא הקיף את השולחן העגול וכרע ליד האנושי.
"הוא יחיה." הודיע לשאר ביובש.
"השאלה היא אם אנחנו רוצים שהוא יחייה פה." אמר שקדני את שחשבו כולם.
"כן, שמעת מה הוא אמר." הוסיף רגזני. "מישהו רודף אחריו, והוא עוד יגיע לפה בחיפושיו."
"אתם רוצים שנשליך אותו החוצה," דוק אמר בזעזוע, "למרות שהוא עדיין חולה. וניתן לו למות רק כי מישהו רודף אחריו?" הוא אמר בבוטות. "מה אנחנו, אנושיים?"
האחים שלו השפילו מבטים נבוכים לריצפה.
"חוץ מזה, הפיות הטילו קסם על הביקתה, רק יצורים בעלי לב טהור יכולים להיכנס לכאן. אז אנחנו בטוחים."
"בסדר," הפטיר שטייא בכעס, "שיישאר פה לבנתיים." אמר וחזר לארוחת הערב שלו.
דוק נאנח והסתכל על האנושי. זאת לא הייתה התגובה שקיווה לה מצד האחים שלו, אבל זה הספיק. לא היו לו ציפיות גבוהות מידי. אחרי הכל, הייתה להם היסטוריה אומללה עם אנושיים.
♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡
החלטתי לעשות מטרות. כשתגיעו אליהן פרק חדש התפרסם.
המטרה: 5הצבעות, 5 תגובות.
מי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם.
YOU ARE READING
שלג מכושף
Short Story☆הושלם☆ (שילגייה) היה היה פעם, לפני לא כל כך הרבה שנים, מלך מכשף ששנא את בנו החורג, סנו. הוא שנא אותו יותר ממש שחשב שאפשר לשנוא בן אדם. ריין כל כך שנא אותו עד ששום דבר לא עצר בעדו כשהחליט להיפטר ממנו. אבל סנו הצליח לברוח בפעם הראשונה. בפעם השנייה נ...
