Love in a small town

Chapter 6-

כשאני מסיימת, אוסטין מזיע כל כך שאני מרגישה צורך לעטוף אותו במגבת מקרח.
אני חושבת שגם על מצחי אפשר למצוא כמה טיפות זיעה, זה היה מלחיץ. אבל הפצע נראה טוב, האמת שהצבע קצת חוזר לעצמו. אני מקווה שעשיתי הכל נכון, אבל בטוח אשאל מישהו שמבין בזה קצת יותר אם פעלתי נכון. אני לא רוצה להרוג אותו, ובכן, לא עכשיו בכל אופן, ולא ככה.
״אוסטין, אתה מסוגל לעמוד?״ אני שואלת, תופסת את הבקבוק ולוקחת אותו מידו.
״מה?״ הוא בקושי מדבר, הוא שיכור לגמרי.
״אתה צריך להתקלח, אתה מסריח״ אני אומרת, תופסת בידיו ומושכת אותו לעמידה. טוב, לפחות מנסה.
הוא כבד מאוד, אני חושבת שהוא שוקל כפול ממני.
״תקום!!!״ אני מרימה את קולי, הוא תופס במותני ומושך את עצמו לעמידה.
אני לא אתן לו סטירה על שנוגע בי שם, הוא שיכור.
״למה יש שתי נסיכות עכשיו?״ הוא שואל, רציני לגמרי.
אני מצחקקת ותומכת בו כשנצליח לעמוד.
״כדי שנצליח להרים את כל המטר תשעים שלך״ אני ממלמלת, ומובילה אותו אל חדר האמבטיה.
״אני מטר שמונים ותשע״ הוא אומר כאילו זה דבר חשוב כל כך, ברצינות.
אני מושיבה אותו על האסלה ליד המקלחון, ומוציאה מגבת נקייה כדי שיהיה לו קל להגיע אליה.
״אוסטין, תיכנס בבקשה להתקלח, אני מחכה לך בחוץ. תעשה את זה לאט ותיזהר לא ליפול, ומבלי להרטיב את התחבושות שעל הידיים שלך, בסדר?״ אני מחלקת הוראות, והוא מסתכל עליי בעיניים גדולות כמו ילד קטן שקיבל עכשיו מטלה.
הוא מהנהן כמו ילד טוב ואני יוצאת כדי לתת לו פרטיות.
ברגע שאני מתיישבת על הדלפק במטבח עם כוס תה, אוסטין צורח את שמי.
״ליאַהההההה״ אני פוערת את עיניי לנוכח הזעקה ורצה במהירות לכיוון חדר האמבטיה.
אני פותחת בחוזקה את הדלת ומצפה לראות את אוסטין מת על הריצפה.
כשאני מסתכלת עליו, כשהוא ערום לגמרי, רטוב, רועד, הוא אומר ״אין מים חמים״.
אני פוערת גם את שפתיי, המומה לנוכח הסיטואציה.
מיד אני חושקת את שיניי בכעס ומרגישה שיוצא לי עשן מהאוזניים.
״אתה משוגע??? חשבתי שאתה מדמם על הריצפה!!! חשבתי שהרגתי אותך!!!״ אני גוערת בו, הוא מיד מזעיף פנים בחזרה.
״את באמת הורגת אותי! למה אמרת לי להתקלח מבלי לבדוק אם יש מים חמים? את רוצה שאקבל דלקת ריאות ואמות???״ הוא מחזיר לי, אני עדיין המומה על המילים שהוא אומר, ובעיקר על כך שהוא ערום לגמרי למולי, והוא מתנהג כאילו זה דבר רגיל לגמרי.
״אתה טיפש״ אני אומרת ומסתירה את גופו עם ידי.
״תתקלח במהירות, קור זה טוב כדי שתתפכח.״ אני אומרת, ומסתובבת לצאת.
״כן, וכדי שאמות״ הוא ממלמל ואני נוחרת בבוז.
״הצלתי את החיים שלך, אני מצפה להכרת טובה אינסופית.״ אני לא נותנת לו לענות, וסוגרת את הדלת אחרי.
ההבנה שעכשיו צפיתי בגופו העירום של אוסטין מכה בי, ואני מבינה עכשיו שהוא כל כך יפה שזה מעצבן.
אפילו הטוסיק שלו יפה, וגברי כל כך.
ממתי טוסיק זה דבר גברי? ממתי טוסיק של גבר זה דבר יפה?
אומנם לא התעמקתי כל כך, אבל ראיתי את גופו, הוא יפיפה, אפילו מרהיב.
אוסטין מרהיב.
בחיים לא אהבתי קעקועים גדולים ורבים כל כך, אבל אני מוצאת את עצמי מדמיינת אותי מלטפת את הקעקועים האלה, ואת הידיים הגדולות האלה מלטפות את גופי.
אלוהים, אני מדמיינת את אוסטין מתקלח, רטוב ועירום.
די! אלוהים. אני לא אמורה לדמיין את זה.
אני אדמיין את פיטר במקום.
משום מה, הדמיון הזה לא מלהיב אותי כמו הדמיון הקודם.

אני שותה את התה שלי בנחת, אוסטין במקלחת כמעט רבע שעה. אני מתחילה לדאוג.
בדיוק כשאני באה לדפוק בדלת, היא נפתחת.
אוסטין מולי, עם מגבת כרוכה סביב מותניו.
שיערו רטוב וכהה כל כך נופל על מצחו.
שפתיו רטובות ואדומות, העגיל הכסוף בולט יותר על שפתיו בצורה הזאת. כאילו שפתיו נולדו לגרות.
עיניו כל כך בהירות, כל כך צהובות, אני רואה עיניים של נמר מולי. זה מהפנט.
אוסטין מכווץ את גבותיו, מסתכל על ידי, שעדיין באוויר בצורת אגרוף, מוכנה לדפוק על הדלת הפתוחה.
אני מורידה אותה במהירות, ומכחכחת בגרוני.
אני מתכופפת כדי להסתכל על הפצע התפור.
הוא נראה יותר טוב, אני רוצה לחטא אותו ולחבוש.
אני מתרוממת כדי לדבר אל אוסטין, ומוצאת אותו בוהה בי.
״אממ... תתלבש, ואני אסיים לטפל בפצע. בסדר?״
הוא מהנהן באיטיות, הולך לחדר וסוגר את הדלת אחריו.
אני מחכה ליד הדלת כדי שיסיים, הזריחה בעוד חצי שעה, אני רוצה להספיק לראות אותה.
״סיימתי נסיכה״ אוסטין פותח את הדלת ומחכה שאכנס.
אני לוקחת חומר חיטוי ושופכת מעט על תחבושת.
האווירה מעט מוזרה עכשיו, נראה שהוא חזר לעצמו, פרצופו מאופק כמו תמיד, נראה כועס מעט. על העולם, על החיים.
אוסטין מתיישב על המיטה ומחכה לי בסבלנות, אני שמה לב שהוא לא מסיט את מבטו ממני במשך כל הזמן.
אני מתקרבת אליו, מתיישבת על ברכיי כדי להיות בגובה פנים אל הפצע, אני לא מסתכלת בעיניו של אוסטין, אלא עושה את עצמי מרוכזת מאוד.
אני מניחה את התחבושת על הפצע, שוב, הוא לא זז.
הפעם אני לא שואלת אם זה כואב לו או שורף לו, מפני שאני יודעת שלא.
״תחזיק את זה במקום בבקשה״ אני לוחשת, אוסטין עושה מה שאני אומרת. ידו מלטפת את ידי כשהיא מחליף את מקומה. שוב הצמרמורת המחורבנת.
אני קמה, ומוציאה מהתיק תחבושת ודבק נייר.
אני שמה על הפצע את התחבושת, מכסה אותו טוב טוב ושמה דבק כדי שתישאר במקום.
״סיימתי״ אני מתחילה לנקות את החדר מהתחבושת והדם המועט.
״תודה״ הוא אומר לבסוף, אני עוצרת את פעולותיי ומסתכלת עליו, מופתעת מעט.
אני מחייכת חיוך קטן, ומחליטה לשבור מעט את הקרח. משום מה יש הרבה קרח עם אוסטין.
״אל תודה לי עדיין, קודם נראה שאתה לא מת מזיהום״ הוא מחייך חיוך יפה, כזה שחושף שיניים יפות.
כזה שבו העיניים מתכווצות וגומות יפות מופיעות על לחייו המעוצבות.
״לפחות אני אדע למישהו אכפת״ הוא אומר בסרקסטיות, אבל משהו במשפט הזה עמוק יותר.
הוא לא לגמרי צחק.
אני לא אומרת על כך כלום, מפני שאני לא להוטה להעיר את הרוחות העצבניות של אוסטין.
״הזריחה בעוד כמה דקות, אתה מוזמן להצטרף אליי אם אתה רוצה״ להפתעתי, אני באמת מעוניינת בחברתו של אוסטין, למרות שיש לי הרגשה שזה לא לגמרי הדדי.
נראה שהוא נחמד אליי בניגוד לרצונו, כאילו זה דורש ממנו כל כך הרבה להיות ככה. נחמד.
אני מנסה לא לקחת את זה אישית. זה פשוט מי שהוא.
הוא ככה לכולם.
״עדיף שאנוח״ הוא אומר, ואני מהנהנת עוד לפני שסיים לדבר, מפני שידעתי מה תהיה תשובתו להזמנה שלי.
״אוקיי, לילה טוב״ אני אומרת בנימוס ומשאירה אותו לבדו.
אני מתיישבת על הכיסא ליד שולחן האוכל בחוץ, עם כוס וויסקי משובח.
בזמן שהשמש עולה לאיטה, אני חושבת על הכל.
סבא שלי בטח עייף מכל הטיפול בחנות לבדו, אשמה מציפה אותי. השארתי אותו לבד יותר מדי זמן.
אבל יש בי חלק ששמח שנישאר פה, מפני שהייתי פה לטפל באוסטין הפצוע. הוא לא היה הולך לבית חולים, אז סביר להניח שהיה מת לאיטו מזיהום או משהו כזה.
הדלת לדירתו של אוסטין נפתחת לאט, והוא יוצא ממנה לאט. מבלי להסתכל עליי, הוא מתיישב על הכיסא לידי, מסתכל על השמיים, ולא אומר מילה. כך גם אני.