Love in a small town

Chapter 2-

נחירותיו הקטנות של פיטר מסמנות לי שהוא עמוק בשינה, ואין מצב שיתעורר ויעביר איתי את השעות הקרובות. כמעט חצות עכשיו, אבל זה מרגיש כאילו אמצע הלילה, ושהשמש עומדת לטפס בקרוב על השמיים ולבשר על תחילת יום חדש. אני מוצאת את עצמי מחכה לזריחה. אין משהו שאני אוהבת יותר מלראות את הזריחה, כך שפעמים רבות אני נשארת ערה על מנת להינות ממנה.
ידיי נוגעות בצלקת על מותני, כמו מתוך הרגל.
עוברות שעתיים, וכמו תמיד אני מוצאת את עצמי חושבת על הכל.
על אמא שלי, ועל כך שהיא בטח הייתה אמא מיוחדת מאוד. על פי התמונות אני יודעת שמה שאפיין אותה היה חיוך, שיער קצר, אדום -שירשתי ממנה- ופרוע. הייתי רוצה להכיר אותה, להכיר אותה באמת, בתור בחורה בוגרת, שתזכור יותר מנקודות מטושטשות ממנה.
אני נזכרת שלפיטר יש יום הולדת בעוד חודשיים, הוא יהיה בן עשרים ושש, ואני חושבת שיהיה הכי כיף לקחת אותו לחופשה בעיר. מן הכנה לחיים שתכננו לעצמנו.
אני ופיטר תכננו בערך כל פרט ופרט בעשרים שנה הקרובות שלנו. כשימלאו לי עשרים וארבע, נתחתן, ונעבור לעיר, נקנה בית יפה, ונקים משפחה. פיטר ינהל את כל העסקים של אביו הנמצאים בעיר, ואני אהיה מורה, כמו שתמיד רציתי להיות.
הבטן שלי מקרקרת, ואני קמה מהמיטה כדי למצוא לי משהו לאכול.
כרגיל, המקרר של פיטר ריק. הבית עם המטבח הענק והמלא של ההורים שלו במרחק הליכה קצרה, ככה שהוא לא באמת צריך אוכל בבית. בפעמים שכן יש לו אוכל, זה כי אני באה לישון כאן, ואני ידועה בתור אחת שאוהבת לאכול בלילות, כך שהוא דואג שיהיה לי מה לאכול.
כנראה שהוא לא הספיק לעשות את אותו הדבר היום.
אני נאנחת, ולוקחת את הדבר הכמעט יחיד שיש במקרר, עוגת שוקולד ענקית. היה יכול להיות יותר גרוע.
אני לוקחת את העוגה איתי לבחוץ, וגם כפית קטנה, ומתיישבת על הספסל שנמצא ליד השולחן אוכל הגדול. הבריכה הגדולה נמצאת ממש ליד, והפרחים והעצים מסביב מרגיעים אותי.
אני אוכלת בשקט, ושמה לב לדלת נוספת כמה מטרים מהדלת של ביתו של פיטר.
אני לא מבינה איך לא שמתי לב אליה בכל הזמן הזה.
אוסטין דיבר אמת כשאמר שהבית שלו נמצא ממש ליד של פיטר. הבתים צמודים, ויש להם אפילו קיר משותף.
אני קופצת במקום כשאני רואה את הדלת של אוסטין נפתחת, ודמותו יוצאת מהבית לאט, ללא חולצה.
ידיו מכוסות קעקועים, כמו גם כתפיו, וחזהו.
גופו ארוך, רזה ושרירי בו זמנית. אני לא מבינה למה שמישהו יפה כל כך ישחיט את גופו בצורה הזו, כל הקעקועים שאין לחזור מהם.
זה לא שאני לא אוהבת קעקעועים, רציתי לעשות אחד פעם, אבל פיטר אמר שהוא שונא קעקעועים על נשים, ושזה אגרסיבי מידי בשבילי, אז הרעיון לא עלה מאז שוב. אני אוהבת קעקועים, אבל בגבול הטעם הטוב, ועם משמעות. לכל הצורות והאותיות שחרוטים על גופו של אוסטין נראה שאין משמעות. אני לא מצליחה לראות כלום באור המעומעם, אבל רואה להבות. המון להבות על כתפו, ובניהם המון צורות ומילים משונות.
כשהוא מתקרב טיפה יותר, ואור הירח מאיר מעט את גופו, אני מצליחה לראות דמות אישה בתוך הלהבות, לא רואים פנים, או אפילו גוף, אפשר לראות את קווי המתאר וטשטושים מוזרים שיוצרים דמות מטושטשת. הייתי רוצה לחקור עוד את הציורים שעל גופו, אבל המבט הזועם שהוא מעניק לי גורם לי להסיט את המבט במהירות.
לא נראה שהוא מרוצה מכך שאני פה. טוב, עכשיו אני מבינה איזה תאום דומה לאיזה הורה.
ברור שפיטר ירש את החמימות והנדיבות מאביו, ואוסטין ירש את הקרירות והזעם הלא מוסבר מאימו. אולי הם פשוט אוהבים לכעוס, לא משנה על מי, ולא משנה למה.
אם כי נראה שאוסטין חווה משהו שגרם לו לכעוס כל כך על אנשים, ועל העולם בכלל. אני יכולה לראות את זה בעיניו, אני יכולה לראות את זה בהבעת פניו.
התעסקתי בעוגה שלי, כשהרגשתי בנוכחותו של אוסטין מאחורי, לא ידעתי אם לסובב את מבטי לכיוונו או לא. לא ידעתי מה הוא מצפה ממני לעשות.
התאפקתי לא לסובב את מבטי לכיוונו, קצת מפחיד לתת לנמר להתקרב אלייך מאחור מבלי לדעת מה שהצעד הבא שהוא עומד לעשות.
״את תמיד מתעלמת מאנשים סביבך, או רק ממני?״ קולו נתן לי אישור לסובב את מבטי אליו, ולא יכלתי להסתיר את הבילבול שלי. קודם כשהסתכלתי עליו, הוא כעס ורק עם מבטו גרם לי להבין שהוא לא אוהב שאנשים מסתכלים עליו. ועכשיו, כשאני עושה את מה שביקש ממני לעשות שניות קודם לכן רק עם מבטו, ולהתעלם ממנו, הוא כועס על כך.
לקח לי כמה שניות להתאפס, ופתאום הבנתי שהכפית עדיין בתוך פי. מיהרתי להוציא אותה מפי, ולנגב אותה עם שפתיי בדרך החוצה. אוסטין בהה בפי במבט זועם אפילו יותר. אולי זה היה רעיון גרוע לצאת החוצה.
למרות שפתחתי את פי לענות, כלום לא יצא.
הוא נהם בכעס, והעביר את ידו בשיערו בכעס.
״את מפגרת או משהו כזה? איבדת את היכולת לדבר בשעות האחרונות?״ הוא האט את הדיבור שלו, והבליט את ההבהרות כמו שמדברים אל ילדים קטנים.
אני לא יודעת אם התעצבנתי או נעלבתי יותר.
רציתי להמשיך להתעלם ממנו רק כדי לעצבן אותו אפילו עוד, אבל לא רציתי לגרום לו לשנוא אותי יותר ממה שהוא כנראה שונא עכשיו. אז הנדתי בראשי.
״לא, אתה צריך משהו?״ שאלתי באיפוק, שנראה שעיצבן אותו אפילו יותר. יש משהו שלא מעצבן את הבחור הזה?
הוא נאנח בייאוש, ונעץ בי מבט.
״יש לכם משהו לאכול במקרר? אני רעב ואין כלום אצלי.״
״זה הדבר האכיל היחיד שיש אצל פיטר, אבל אני יודעת שהמטבח של ההורים שלך מלא.״ הצבעתי על העוגת שוקולד הענקית והטעימה, ולקחתי ממנה עוד ביס.
אוסטין הניד בראשו ולמרבה ההפתעה, התיישב בכיסא לידי בכבדות.
״אני לא רוצה ללכת לשם עכשיו, אני אחכה לארוחת
הבוקר.״ הוא הסביר, והפתיע אותי שוב. הוא לא נראה אחד שמסביר את עצמו לאנשים, בטח לא לאנשים שהוא לא מכיר.
״אתה יכול לחלוק איתי את העוגה, אם אתה רוצה.״ הצעתי, והוא הסתכל עליי במבט מוזר, כאילו אני מציעה לו עוגה מלאה ברעל, וזה ברור שהוא אמור לחשוד בי, כי למה שאהיה נחמדה ואציע לו חתיכת עוגה?
הוא התרצה לבסוף, עד כמה שהוא יכול, הינהן באיטיות, וקמתי כדי להביא לו כפית.
כשעשיתי את דרכי בחזרה אליו עם כפית נקיה בידי, שמתי לב שהכפית שאכלתי ממנה אני לפני כמה שניות, נמצאת בתוך פיו בצורה הפוכה, כמו ילד קטן שמנסה לגרוף כמה שיותר שוקולד בביס אחד.
לא עשיתי מזה עניין גדול, למרות שזה נראה לי מוזר, פשוט התיישבתי על הכיסא, ואכלתי אני מהכפית החדשה. לא דיברנו דקות ארוכות, ופשוט הקשבנו לצרצרים ולרעש הממטרות סביבנו.
״למה את פה?״ הוא שאל לפתע, ולא הבנתי למה התכוון.
״אני לא ישנה כל כך הרבה בלילות, והייתי רע...״
״לא, מה את עושה פה, בבית הזה?״ הוא קטע אותי, וכיווצתי את מיצחי באי הבנה, איזו מן שאלה מוזרה זאת.
״אממ... פיטר הוא חבר שלי, ואני ישנה אצלו המון?״ סוג של שאלתי את התשובה שלי, והמבט הכועס התביית שוב על פניו של אוסטין.
״זה בטח נחמד, להיות חברה של הבחור הכי עשיר בעיירה.״ הוא עקץ אותי, אבל לא בדיוק התרגשתי ממה שאמר או מאיך שאמר את זה, אני מכירה את הבחור שעות אחדות וכבר יודעת שהוא יהנה מכל מילה רעה שיזרוק לכיווני.
הוא חושב שהוא מכיר אותי. כמו כל האנשים האחרים.
לא עניתי לו, המשכתי לאכול את העוגה בשקט.
״את לא מתכוונת לענות לי?״ הוא שאל, סקרנות בקולו.
״אתה לא הראשון שמסיק מסקנות לגביי...״ משכתי בכתפיי, ופתאום רציתי מאוד להיכנס בחזרה לבית.
נראה שהתשובות הקצרות שלי וזה שלא התעצבנתי ממנו כמו שציפה הכעיס אותו אפילו יותר.
לפתע הוא קם על רגליו במהירות ונכנס בחזרה ליחידה שלו, טורק את הדלת מאחוריו.
אוקיי. הוא מטורלל.