Love in a small town

Chapter 5-

פיטר ביקש ממני להישאר עוד לילה ואמר שמחר בבוקר יקח אותי לחנות כדי שאוכל לראות את סבא שלי ולעזור לו בעבודה. לא ראיתי אותו כמעט יומיים, זה פחות או יותר שיא חדש.
אני לא יודעת למה פיטר ביקש ממני להישאר עוד לילה, בדרך כלל הוא יודע שאני לא אוהבת להשאיר את סבא שלי לבד הרבה זמן. אבל חשבתי שאם ביקש, כנראה שיש סיבה. לא התווכחתי.
פיטר ישן שינה עמוקה בחדר השינה ואילו אני ישבתי בסלון וראיתי סרטים אקראיים ודי משעממים.
רעש מנוע נעשה חזק יותר ויותר, וידעתי שאוסטין הגיע. הוא נעדר כמעט לארבע שעות.
הרגשתי צורך לצאת החוצה ולראות אם הכל בסדר, ואם הגלגלים לא מלאים בדם של חף מפשע שאוסטין אולי דרס.
יצאתי החוצה בשקט, לא רוצה לעצבן אותו.
הוא זז לאט, ונראה שהשיכרון שהיה שרוי בו כשהלך מכאן לא התפוגג אפילו לא מעט. להפך, נראה שהוא שיכור אפילו יותר.
הוא כיבה את המנוע והוריד את הקסדה מראשו.
אנקת ההפתעה שיצאה מפי משכה את תשומת ליבו, והוא הסתכל עליי בריכוז.
״מחכה לזריחה נסיכה?״ הוא שאל, אבל לא בטון עוקצני, אלא יותר בטון רגוע ומתעניין.
״לא, לא הצלחתי להירדם. מה קרה לך?״
פנס בכל מיני צבעים עיטר את עינו השמאלית, וחתך שנראה די גרוע התמקם ליד הגבה שלו. שביל דם יבש יצא מאפו. ואני לא יודעת למה, אבל צער אפף אותי.
למה שהוא יעשה את זה לעצמו?
״את צריכה לראות את הבחור השני״ הוא אמר וירד מהאופנוע, ואיכשהו האמנתי לו. לא רציתי לראות את הבחור השני.
הסתכלתי על ידיו, והידיים שלו היו חבולות בהרבה יותר מפניו. באמת לא רציתי לראות את הבחור השני.
״אוסטין, כולך חבול, אולי כדאי שתלך לבית חולים למקרה שאתה צריך תפרים״ ניסיתי את הגישה הרגועה והאכפתית.
אוסטין עצר הכל. הפסיק לזוז, ופשוט הסתכל עליי.
הוא לא חייך ולא היה זעוף כמו תמיד. הוא פשוט הסתכל עליי.
״זה בסדר נסיכה, אני יודע לטפל בעצמי״ הוא אמר, ואני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני והוא ניהלנו שיחה מבלי שהוא כעס עליי ומבלי שאני שנאתי אותו במבטי.
נראה ששנינו מופתעים מכך. אבל האמת היא, שזה תלוי אך ורק בו. הוא זה שהחליט לשפוט אותי מהרגע הראשון שראה אותי, והוא זה שהתנהג אליי לא יפה ובגסות.
החלטתי לנסות להמשיך בדרך הזאת, על מנת שאוכל להסתדר עם אחיו של פיטר.
״לפחות תתן לי לעזור לך לנקות את הפצעים, בסדר?״ שאלתי, מבלי להגיד מילה נוספת, הוא הנהן.
הוא התחיל ללכת לדירתו, לא חיכיתי שיגיד לי מה לעשות, פשוט הלכתי אחריו אל הדלת, וראיתי הזמנה בזה שהשאיר את הדלת פתוחה לאחר שנכנס.
סגרתי אחרי את הדלת, ובחנתי את הדירה הפחות או יותר מוכרת.
הבנייה בדיוק כמו הדירה של פיטר, רק הפוכה בצדדיה. אם השירותים אצל פיטר הם בצד ימין, אז השירותים של אוסטין הם בצד שמאל, קיר אל קיר.
אבל העיצוב, העיצוב שונה לגמרי.
כמעט ואין פה דברים שמסגירים שמישהו גר פה.
אצל פיטר יש תמונות ודברים אישיים שהופכים את המקום לבית. פה יש רק רהיטים יוקרתיים, טלוויזיה ומטבח מאובזר. לא מעבר. המקום הזה קצת עצוב.
״את באה?״ הוא מסתכל עליי בעיניים זוהרות ומצומצמות, אני מרגישה כאילו נכנסתי אל גוב האריות. קולו מעביר בי צמרמורות לא רצויות.
אני לא רוצה את הצמרמורת האלה, אני ממש לא רוצה אותן.
״כן, כן אני באה״ חוסר ביטחון שלא מאופיין לי הזדחל לגופי, נראה שהבחור הזה מעורר בי צדדים שאני ממש לא אוהבת ולא רוצה.
הוא גורם לי להרגיש קטנה ופגיעה. אני לא קטנה ופגיעה. כל מי שמכיר אותי יודע שאסור להתעסק איתי.
הלכתי אחריו אל חדר השינה, הוא הוציא מהארון תיק של עזרה ראשונה, וחשבתי לעצמי כמה פעמים רב מכות כדי לשמור תיק כזה גדול בארון בביתו שלו.
אולי הוא אוהב להיות מוכן להכל מראש.
״את יודעת איך עושים את זה, נכון?״ הוא שואל, חיוך
קטן על שפתיו. הוא אוהב את זה שהוא מלחיץ אותי.
נחרתי בזילזול, כדי להראות לו שהוא לא כזה מאיים עליי.
״למרות מה שאתה חושב, אני לא לגמרי מטומטמת״ אמרתי בכעס לא מכוון.
לקחתי את התיק הכבד מידיו, והנחתי אותו על המיטה.
סימנתי לאוסטין לשבת כדי שאוכל להגיע לפניו. הוא די גבוה, אפילו יותר מפיטר. גם אני בעצמי די גבוהה יחסית לבנות אחרות, אבל בכל זאת צריכה שרפרף קטן כדי להיות פנים אל פנים מולו.
אוסטין ישב על המיטה, והיססתי להתקרב אליו.
לא משנה כמה אנסה להראות לו שאני לא קטנה ופחדנית כמו שהוא חושב שאני, אני עדיין אהיה מהוססת בכל הנוגע אליו.
אוסטין מרגיש את ההיסוס שלי, ועושה דבר שמכעיס אותי אפילו יותר. הוא שם את ידו על יריכי, ומושך אותי לעמוד מולו. ידו הגדולה מכסה כמעט את כל הירך שלי. היא חמה כל כך, וגסה.
אני מרגישה... אני לא יודעת מה אני מרגישה כשהוא נוגע בי. זה מרגיש רע משום מה. אני מרגישה רע כשהוא נוגע בי, אבל הגוף שלי אומר אחרת.
אלוהים ישמור. הוא האח התאום המרושע של חבר שלי!!! תתרחקי ממנו אישה!!!
תפסתי את ידו והורדתי אותה ממני.
הוא מגחך, גיחוך די מרושע.
״תירגעי, רציתי להראות לך שאני לא נושך.״
אני לא עונה לו על כך. אני מוציאה תחבושות ושמה עליו חומר מחטא, אני מנקה את הפצע בגבה ואת הדם היבש מאפו. אני משתדלת להיות עדינה כמה שאפשר.
הוא מסתכל לתוך עיניי במשך כל הזמן, אפשר לחשוב שהוא אפילו לא ממצמץ מכמה שהמבט שלו חודר.
אני מנסה להמשיך כרגיל, למרות שזה קשה לא ליפול שבי לתוך עיניו.
כשאני מסיימת לנקות את פניו, אני הולכת לחדר האמבטיה הגדול בחדרו, ולוקחת מגבת פנים קטנה.
אני חוזרת ומתיישבת לידו, שמה את המגבת על יריכי, לוקחת את ידו הפצועה יותר של אוסטין ושמה אותה עליה.
אני יכולה לראות בזווית עיניי שהוא מסתכל עליי עם חיוך קטן, אני משתדלת לא לחייך אליו בחזרה, אבל זה כל כך קשה.
אני מניחה תחבושות עם אלכוהול בעדינות על החתכים והאדימות.
״כואב?״ אני שואלת בלחישה.
״נראה לי שזה כואב לך יותר מאשר לי, נסיכה״ אני לוחצת חזק יותר, בכוונה להכאיב לו. אבל הוא לא זז.
״השם שלי הוא ליאַה, לא נסיכה״ אני אומרת בשקט, ומחליפה תחבושות כשהנוכחית מתמלאת דם.
״אני יודע, נסיכה מתאים לך יותר״ לא מרגיש שהוא מנסה לעקוץ אותי, אלא רק אומר את מה שהוא חושב. זה לא מעצבן אותי.
״אני פחות שונאת אותך כשאתה ככה״ אני מנסה לצחוק איתו כדי לשבור מעט את הקרח. הוא מצחקק.
אני חובשת סביב הפצעים תחבושת.
״אני לא צריך חבישה״ הוא אומר, אבל לא מפריע לי.
״אתה כן, אני מחליטה, ומחר נחליף לך לאחת חדשה.״ אני קושרת אותה, מזיזה את ידו הצידה בעדינות, ותופסת את ידו השנייה ושמה אותה על יריכי.
אצבע אחת עוברת את שטח המגבת הקטנה, ונוגעת בעורי החשוף. אני לא מראה לו שזה מזיז לי.
אבל לעומת מה שאני מראה, נשימתי נעתקת.
כשאני מתחילה לנקות את הפצעים על גבי היד, אוסטין עושה משהו שגורם גם לליבי לעצור, אצבעו מלטפת את עורי. והמגע כל כך עדין.
עור ברווז מופיע על כל גופי, כולל על העור שאוסטין מלטף. אני מחזיקה את ידו ומרימה אותה כדי להתחיל לחבוש אותה, אבל גם כדי שלא ידע מה הוא עושה לגופי, ועוד רק עם אצבע.
״סיימתי״ אני אומרת ומתחילה להרים את כל הזבל לפח.
״לא ניראה לי״ הוא אומר בקול צרוד וטורף.
״מ-מה?״ אני מגמגמת, טון קולו מלחיץ אותי.
הוא מוריד את מעיל העור, נשאר עם טישרט שחורה, אני לוקחת צעד אחורה כשהוא מתחיל להתפשט.
הוא מתחיל להוריד גם את החולצה.
״אוסטין״ אני מתחילה, אבל משתנקת ושמה יד על פי כשאני רואה את החתך העמוק והמכוער שיש על צד בטנו.
״אלוהים ישמור״ אני מתקרבת אליו במהירות, מתכופפת כדי לראות טוב יותר.
״אנחנו הולכים לבית חולים, עכשיו!״ אני אומרת ותופסת את ידו כדי למשוך אותו.
הוא מושך אותי אליו במקום.
״לא הולכים לבית חולים, תטפלי בזה את.״ הוא אומר בנונשטליות. זה נראה כל כך כואב, איך הוא עומד על הרגליים בכזאת קלילות.
״אוסטין, זה דורש תפרים. בבקשה ממך״ אני מנסה שוב למשוך אותו מידו.
״עשית עבודה נהדרת עד עכשיו, אני לא צריך בית חולים״ שוב, הוא מושך אותי אליו בחזרה.
פעם עבדתי אצל ריצ׳רד הוטרינר ועשיתי התמחות קצרה. כן תפרתי כמה כלבים ולפעמים גם חתולים. אבל מפה ועד לתפור בן אדם? אני לא יכולה לעשות את זה! אני תופסת את ידו גם עם ידי השנייה כדי לצבור עוד כוח.
אוסטין, אני לא רופאה! הולכים לבית חולים עכשיו או שאני הולכת להעיר את אמא שלך!״ אני מנסה למשוך אותו עם כל גופי, אבל הוא אפילו לא זז, הוא מושך אותי אליו בפעם השלישית.
״ליאַה, כשרואים פצעים כאלה מבינים שאני לא היחיד שיצא פצוע, הרופאים ישאלו שאלות ואולי אפילו יזמינו שוטרים מפני שיש סיכוי גדול שהבחורים האחרים הלכו לבית חולים וזה מדווח. לא מתחשק לי לעבור את הלילה במעצר.״ הוא מתעקש, ולהפתעתי נראה מאופק ולא כועס אפילו מעט.
רגע, הוא אמר בחורים?
״בחורים?״
״את חושבת שאחד היה מצליח לעשות לי את כל זה?״ הוא מגחך ומתיישב על המיטה.
אני עומדת מולו בשילוב ידיים.
״אוקיי, אם אני באמת הולכת לעשות את זה ורוב הסיכויים לשבת בכלא מאסר חיים על הריגה עקב טיפול לא כשיר, אני לפחות אצטרך לדעת מה קרה.״
אני לא זזה, מחכה שיתחיל לדבר.
״שום דבר מיוחד. ישבתי בבר, ואז רבתי מכות עם כמה בחורים״ הוא מושך בכתפיו, כאילו זה דבר כל כך שכיח ושגרתי שטיפשי שאני אפילו שואלת.
״מה קרה שבגללו רבת עם הבחורים האלה?״
הוא נאנח ומגלגל את עיניו.
״את מוכנה לתפור לי כבר את הפצע הזה? זה מתחיל להכחיל״ הוא מנסה לנפנף אותי, לא ילך לו.
״בטח, מיד אחרי שתענה לי. אם לא, אפשר לחכות שזה גם ישחיר״ אני מתעקשת.
הוא נוהם כמו חיית טרף ומעביר את ידו בשיערו המבולגן.
״הם הציקו לברמנית, אחד מהם אפילו נגע לה בתחת.״ 
אני חושבת שנכנס לי זבוב לפה, אני עומדת פעורת פה למולו. ונראה שזה מציק לו יותר מכל דבר אחר שעשיתי עד עכשיו. הוא משפיל את מבטו עם מבט זעוף, ואפילו מאדים טיפה.
משום מקום, אני מתחילה לצחוק. לצחוק כל כך חזק שזה כואב.
״מה מצחיק אותך בדיוק?״ הוא שואל בכעס, משברב את שפתיו כמו ילד קטן וכעוס.
אני מנגבת דמעת צחוק, לא נושמת.
״כלום, שום דבר.״
בחיים לא חשבתי שאוסטין יתברר כילד קטן ומגונן. החזות שלו מראה על בחור שבעצמו יגע בתחת מבלי רשות לאישה, אבל בעצם, הוא בחור שרב מכות עם כמה בחורים ומגן על אותה אישה מפני בחורים רעים.
אני מרגישה צורך לשבח אותו.
״כל הכבוד לך.״ אני אומרת בחיוך קטן ואמיתי.
הוא נראה כל כך מובך שזה חמוד.
״מה שתגידי, עכשיו את יכולה בבקשה לתפור לי את זה כדי שזה לא ישחיר ואני אמות?״ הוא מבקש בצורה יפה, שאני לא באמת יכולה לסרב לו.
״אני לא יכולה לתפור לך את זה בלי חומר הרדמה או משהו, זה יכאב מדי״ אני אומרת נחרצות.
הוא קם ממקומו, יוצא מהחדר, וחוזר אחרי שנייה עם בקבוק וויסקי בידו. הוא מניף אותו באוויר עם חיוך קטן.
״החומר הרדמה הכי טוב שקיים״ הוא לוקח שלוק גדול, ומתיישב בחזרה על המיטה, הוא נשכב לאחור, ממשיך לשתות את האלכוהול.
אני מוציאה מחט וחוט תפירה מהתיק, מכינה הכל.
״אתה ביקשת את זה״