Love in a small town

Chapter 9-

לא ראיתי את אוסטין כשעה לאחר הריב על הבר, פיטר חיפש אותו ולא מצא. כנראה שהוא התחפף.
יותר טוב ככה, אני חוששת שאם הייתי צריכה להיות בקרבתו, הייתי נושכת לו את האוזן.
פיטר שתה המון, וגם אני קצת מסוחררת, ככה שניסיתי לחשוב על דרכים שנוכל לחזור הביתה מבלי לנהוג.
אני לא יכולה לראות דמות פיכחת כשאני מסתכלת מסביב, כולם שתויים, חלק גם מסטולים.
אני בבריכה של ג׳מאל בזמן שפיטר צוחק ושותה עם חברים ליד הבר, יש מעט מאוד אנשים בבריכה ואני שמחה על כך. אי אפשר לזרום עם הזרם כשיש כל כך הרבה אנשים בדרך.
אני עוצמת עיניים, צפה על הגב ונותנת לזרם לסחוב אותי. זה מרגיש כאילו המים מחליטים לאן לקחת אותי ולי נשאר רק לקוות שלא יכניסו אותי לתוך קיר.
בום.
אני מתנגשת במשהו, אבל לא בקיר.
אני פותחת את העיניים כשאני עדיין על הגב ורואה את אוסטין מסתכל עליי מלמעלה.
אני מפרפרת בתוך המים מבהלה ומנסה לעמוד בחזרה. הזרם מקשה עליי.
יד תופסת את ידי ומושכת אותי מעלה בקלות, מעמידה אותי.
אוסטין נראה משועמם לראות אותי מתנשמת, ונשען על המעקה עם בירה ביד. הוא לא מסתכל עליי.
״לא ידעתי שהכניסה לבריכה מותרת לאנשים שלא יודעים לשחות״ הוא עוקץ אותי, עדיין מבלי להסתכל עליי.
אני מסתכלת מעלה משום שיש חושך במקום בו אנחנו עומדים, אנחנו מתחת לגשר.
מתאים לאוסטין להעלם דווקא לפה במשך שעה.
״לא ביקשתי עזרה, ואני יודעת לשחות״ אני חוזרת על המילים שאמר לי בבר, בכוונה תחילה, ומסיטה את השיער הרטוב שנדבק לי לפנים.
כשהשיער שלי רטוב, הוא ככ כבד בגלל הכמות והאורך. זה פשוט מרגיש כאילן אני סוחבת כד מלא מים על הראש שלי.
אוסטין מגחך בזילזול, ״לשכב על הגב ולצוף זה לא לשחות״.
אני לא עוקצת אותו בחזרה, אלא רק נשענת על המעקה שמולו.
אוסטין מציץ אליי בעיניים חושדות, העגיל שלו בשפה נוצץ באור המעומעם הזה. הקעקועים שלו נראים כמו כתמים מיותרים על גופו היפה.
אוסטין נאנח, מסתובב, לוקח משהו מחלקת הריצפה הקטנה שיש בין הבריכה לבין הגשר, ומושיט לי כוס נוספת של בירה.
אני לא מצליחה שלא לצחוק, כמה עוד יש לו שם?
אני לוקחת את הכוס מידיו וממלמלת תודה שנבלעת בתוך צליל הצחוק שלי.
אני חושבת שאני מדמיינת אבל אני רואה חיוך קטן וביישן על שפתיו האדומות.
אני לוגמת מהכוס, ומסתכלת על אוסטין שמסתכל עליי עכשיו. אני מרגישה צורך מעצבן להתנצל.
״לא התכוונתי באמת שאתן לך למות, אני אעזור לך תמיד גם מבלי שתבקש.״ אוסטין מסתכל עמוק יותר לעיניי. לאחר מכן לוגם מהבירה שלו.
״אני יודע״, יש הד קטן במקום בו אנחנו נמצאים, וזה נשמע כאילו אנחנו בתוך בועה עם הדיבורים המעומעמים מסביב.
אני מחכה שיתנצל גם, אבל זה לא קורה. חמור.
״יש לך גם משהו להגיד לי?״ הוא מנדנד בראשו.
״לא, אני עדיין חושב שהייתי יכול להסתדר בלעדייך.
לא כזה קל להרוג אותי, תאמיני לי.״ הוא אומר ומסיים את הבירה.
מתחשק לי לקחת את המילים שלי בחזרה, אבל אני רק נותנת לו מבט מסוכן.
״סליחה, הרקולס״ אני לוגמת מהבירה שלי ועוקצת אותו, הוא רק נאנח ומגלגל את עיניו.
״כשתרצו לחזור הביתה תגידו לי, אני אנהג״ הוא אומר כבדרך אגב, ואני מנענעת בראשי בייאוש.
״עד שלא תהרוג מישהו לא תירגע?״ כשאני מסיימת להוציא את המילים מפי, אוסטין מעניק לי כזה מבט מסוכן ושונא, שצמרמורת מהסוג הלא טוב עוברת לי בעמוד השדרה. נראה שפגעתי בו קשות.
המבט שלו ממש מעורר פחד. אני סותמת את פי ומנסה להבין את פשר המבט שלו כשבחורה נצמדת אליו משום מקום ״בטעות״.
״אוי סליחה, הזרם הזה ממש חזק..״ היא מצחקקת ומעבירה את ידיה על חזהו, כאילו בטעות.
״להפתעתי, אוסטין מזיז אותה ממנו ונותן לה דחיפה קלה שגורמת לה להמשיך לזוז עם הזרם.
המבט הפגוע שלה כמעט ומעציב אותי.
״שמעת על מרחב פרטי?״ הוא נוהם עליה, והמבט הפגוע שלה הופך למפוחד, כשהוא עומד גבוה מעליה בתנוחה של איום. היא פיצית לידו, וגם לידי.
אני נעמדת מלפניה, מסתכלת היישר לתוך עיניו.
״אתה מוכן להירגע? חתיכת אידיוט״ אוסטין מכווץ את ידיו לאגרופים מכעס. כנראה שהוא לא רגיל שעונים לו. טוב, שיתרגל! נמאס ממנו ומההתנהגות התוקפנית שלו.
הבחורה נעלמת מאחורינו, ונשארנו רק שנינו.
עומדים בתנוחת תקיפה, מוכנים לזנק.
״נמאס ממך ומהמצבי רוח הקיצוניים שלך! נמאס לשקול כל מילה איתך וללכת על ביצים מחשש שתתפרץ! אתה לא היחיד שנמצא בעולם הזה, ואתה לא יכול להתנהג כמו פאקינג בריון!״ אני צורחת, ורואה כמה מבטים עלינו מהצד.
אוסטין בתגובה מקמט את מצחו, העיניים הבדרך כלל צהובות, נראו חומות כהות עכשיו, והריסים השחורים והרטובים מסביב מסגרו אותן. השרירים בחזהו, ידיו וכתפיו נראו מאומצים כל כך.
בשנייה שריריו נרפו, עיניו נתפסו על חלק בגופי.
אני מבינה שהוא מסתכל על הצלקת במותני.
אני לא מנסה להסתיר אותה.
״מה? חשבת שאתה היחיד שיש לו צלקות?״ אני נשענת בחזרה על שפת הבריכה.
אוסטין נראה מבולבל.
״לא חשבתי שלנסיכות יש צלקות״ הוא אומר, ולא נראה צוחק או מלגלג אפילו, הוא נראה רציני לחלוטין.
״ממה זה קרה לך?״ הוא שואל, אני מושכת בכתפיי.
״תאונה״ אני לא מרחיבה, לא מתחשק לי לספר לו.
״כוויה?״ הוא נראה עצוב משום מה, אני מהנהנת.
הצלקת הזאת מכוערת, אני יודעת את זה, העור שם נמס ומחוספס, והצלקת הזו די גדולה.
אוסטין נשען מולי על שפת הבריכה, ואני מופתעת מכמה מהר האווירה משתנה בין שנינו.
אני מופתעת אפילו יותר מהקול העדין ביותר ששמעתי מהבחור הכי אגרסיבי ומאיים שהכרתי, אומר- ״אני מצטער שזה קרה לך״.