Love in a small town

Chapter 1

Nirvana- smells like teen spirit
ליאַה

אחרי הליכה של עשרים דקות בשמש הקופחת, הגעתי לשערי האחוזה הגדולה של משפחת וואיט.
השערים בצבע כסף מבריק, הציפוי היוקרתי נתן מראה מרשים, שההורים של פיטר אוהבים מאוד. מאחורי השערים והחומות הגדולות, נמצא שדה גדול ומטופח מאוד, למרות הגודל, אפשר לראות רק כמה עשרות עצים מסודרים בשורות מסביב לכבישים ולשבילים, וכמה עצי פירות שמטופחים מדי יום ביומו על ידי עשרות גננים.
יש שם מזרקות, פסלים, חממות, מבנים ישנים, מחסנים, אורוות, בריכות, בתי בריכות, בתי משרתים, מגרשי טניס וכדורגל. אני חושבת שזה הבית הכי מאובזר שראיתי בכל 21 שנותיי, ברור שלא כל כך היה לי למה להשוות בגלל העובדה שמעולם לא יצאתי מהעיירה הזאת, אבל אני בטוחה שאין הרבה בתים כמו הבית הזה.
לאבא של פיטר, בון, יש כל כך הרבה עסקים, שאני בספק אם אפילו הוא זוכר את כולם.
אני יודעת שהעסק המרכזי הוא מוסך, או יותר נכון מוסכים. עשרות מוסכים בכל רחבי המדינה, או כמה מדינות.
אני מצלצלת באינטרקום ומחכה שהשוער יענה לי, ומקווה שזה היום שבו ג׳ון עובד כדי שהכניסה תהיה מהירה ללא שיחות טלפון לפיטר שיאשר את כניסתי. אני כבר יכולה להרגיש את השמש שורפת לי את הפנים, תמיד נשרפתי מהר מדי.

המשאלה שלי מתגשמת והקול הרישמי של ג׳ון עונה לי.
״היי ג׳ון, זאת ליאַה, פיטר מצפה לי״ אני אומרת בנחמדות ומחכה שהשער יזמזם.
״היי מיס, תרצי הסעה לאחוזה?״ הוא שואל ברישמיות המייחדת אותו ואני מודה לו אבל אומרת לו שאני מסתדרת ברגל. השער נפתח בפניי ואני נכנסת פנימה.
אחרי הליכה של עוד רבע שעה אני מגיעה לדלת ומצלצלת בפעמון.
כרגיל, אחת העוזרות פותחת את הדלת בפניי ואני הולכת לחפש במהירות את פיטר, לא לפני שאני מחייכת אליה בהכרת תודה.
כשאני נכנסת לסלון הגדול, אני צריכה לאלץ את עצמי להמשיך ללכת קדימה ולא אחורה.
ההורים של פיטר נמצאים בסלון, פיטר שם, ועוד מישהו שיושב עם גבו אליי, אני מנחשת שזה האח התאום המדובר שעליו לא ידעתי כלום.
אף אחד לא מבחין בי, זה נראה שהם שקועים מדי אחד בשני, או בסיטואציה המביכה שהם נמצאים בה.
כולם נראים נבוכים, מפחדים להגיד מילה לא נכונה, אז מעדיפים לשתוק, או פשוט ללגום באיפוק מהכוסות הארוכות את השמפניה המשובחת.
אני לא מצליחה לעלות בדעתי סיבה שבגללה הורים לא רואים את בנם עד כדי מבוכה, שלא לדבר על אח תאום.
אם היו לי אחים הם היו החברים הכי טובים שלי, תמיד קיללתי על גורלי להיוולד בת יחידה, אבל למרות זאת, הייתי מסתפקת בהורה אחד.
לצערי גם בנושא הזה לא יתמזל מזלי, אמא שלי איננה שנים רבות, אני יודעת שהיא מתה בשריפה.
תמיד השתדלתי לחשוב על האופן שבו מתה כמה שפחות, זאת נראית לי דרך נוראית למות.
אבא שלי עזב אחרי שאמא שלי מתה, ופחות או יותר זרק אותי על סבא שלי ונסע מפה כאילו רודפים אחריו.
אני מאושרת על כך שיש לי את סבי, הוא אבא שלי, אמא שלי, והאח שלי. הוא הכל בשבילי, המשפחה היחידה.