Love in a small town

Chapter-8

אני מחכה מחוץ לדלת שפיטר יאסוף אותי, כבר מוכנה ולבושה לקראת המסיבה. לבשתי שמלת שני חלקים יחסית פשוטה, צבעה לבן רענן.
פיטר אמר שזאת תהיה מסיבת בריכה, ואני מתה על הבריכה של ג׳אמל. הבריכה בנויה בצורת שביל לאורך עשרות מטרים, ויש זרם מים חלש שסוחף אותך הלאה מבלי שאתה רוצה. מפוזרים גם מפלים קטנים ויפים, כך ששמתי גם בגד ים פשוט מתחת, ורוד עדין.
אני לא אפספס הזדמנות לשחות בבריכה כזאת.
קניתי לג׳אמל ספר שדיברנו עליו המון, הצלחתי להשיג לו את המהדורה המוגבלת ואפילו עם החתימה של הסופר. אני יודעת שהוא יתלהב מזה. הוא לא הפסיק לדבר על הספר הזה.
הטלפון שלי מצלצל, פיטר מתקשר.
״היי, אתה בא?״ אני עונה ומסתכלת לצדדים כדי לחפש את הרכב שלו על הכביש.
״לא יפה שלי, ג׳אמיל התקשר ואמר שחסרים לו בקבוקי שתייה וביקש שאקנה כמה לפני שאבוא. אוסטין אמר שיבוא לקחת אותך ואפגוש אותך שם, זה בסדר?״ אני מהנהנת עוד לפני שסיים ורואה את האופנוע של אוסטין באופק גוהר לכיווני.
״בטח, ניפגש שם״ אני אומרת ואנחנו ממלמלים ביי.
אני לא יודעת למה, אבל אני מתרגשת לראות את אוסטין. אני שונאת את ההרגשה הזאת, אני מרגישה נורא אבל אוסטין מעורר בי משהו שמעולם לא היה בי. אני מרוגשת לקראת המפגשים איתו.
מאז ההודעת סליחה שלו, לא דיברנו. אני לא רוצה שזה יהיה מביך בנינו. מה שכל כך קל עם אוסטין, זה שהוא לא מובך אף פעם, אז גם אני לא.
אוסטין עוצר מולי על האופנוע, מוריד את הקסדה ומסתכל עליי בריכוז.
הוא בוחן את גופי, ואני אוטומטית מורידה את ראשי.
״טוב לראות אותך נסיכה״ הוא ממלמל אחרי כמה שניות ארוכות, ואני, כועסת על עצמי, ומופתעת מעצמי, מסמיקה! מעולם לא הסמקתי. אפילו לא כשהתנשקתי לראשונה עם פיטר.
מעולם לא הסמקתי, והגוף שלי חושב שעכשיו זה זמן טוב להסמיק כמו ילדה בתיכון. פאק.
אני נוזפת לעצמי בראשי ומפזרת את ראשי על צווארי כדי שאוסטין לא יבחין בכף שהפכתי לאדומה בגלל המשפט הפשוט שאמר לי.
״גם אותך״ אני אומרת בקלילות ומתקדמת לכיוונו.
״יש לך קסדה בשבילי?״ אני שואלת ואוסטין יורד מהאופנוע. הוא מסמן לי עם אצבעו להתקדם אליו עוד קצת, ואני מאדימה אפילו יותר.
הוא לובש חולצת טריקו לבנה ורגילה, ג׳קט ירוק ואלגנטי וג׳ינס כחול. על כל אחד אחר אני בטוחה שחוסר התאמת הצבעים הזה היה נראה מגוחך, אבל עליו זה נראה פשוט מושלם. סקסי בצורה מעצבנת. העיניים הצהובות שלו זוהרות, והשיער שלו מבולגן מהקסדה. הפנסי רחוב מאירים על לסתו ומדיגשים אותה. לעזאזל. הוא סקסי ברמות מטריפות.
אסור לי לחשוב שהוא סקסי. אסור לי להאדים ממילים שהוא אומר לי. פשוט אסור לי. אלוהים אדירים.
פתאום אני מצטערת על שהכרתי אותו בכלל.
אני מתקדמת אליו עוד צעד, הוא מזיז את שיערי לגבי, ואני נרתעת ממגעו. הוא שם לב אבל לא אומר דבר.
הוא לוקח את הקסדה שהייתה על ראשו כמה דקות לפני, ושם אותה על ראשי. מוודא ששיערי לא מפריע לי.
״איפה הקסדה בשבילך?״ אני שואלת בבילבול.
״אני נראה לך כמו אחד שמחזיק שתי קסדות? את הראשונה שעולה על האופנוע הזה חוץ ממני״ הוא מציין ונותן לי יד כדי שאעלה על האופנוע. משום מה זה מחמיא לי.
״אז איך ניסע?״ אני נשארת במקומי על הריצפה, עוד לא מתיישבת על האופנוע.
״תסמכי עליי״ הוא מבקש, ואני מתכוונת לנזוף בו.
לפני שאני מספיקה להגיד מילה נוספת, הוא תופס במותניי ומרים אותי על האופנוע, אני משתנקת בהפתעה, הוא מרים אותי כאילו הייתי ענף עץ. וכאילו הקרבה בנינו היא נורמאלית לגמרי.
הוא עולה על המושב לפניי, תופס את ידיי כשהוא רואה שאני לא מתכוונת לתפוס בו, וכורך אותן סביבו.
״אל תעזבי״ הוא אומר בקול שקט ומזהיר.
הוא מיד מסובב את ידית הגז וגוהר על הכביש.
אני מרגישה צורך להחזיק אותו למושב, כדי שלא יפול וימות.
אני צועקת באוזנו שהוא משוגע ושזה מסוכן. הוא בתגובה נוסע מהר יותר.