Love in a small town

prologue

מישהו פעם- עברי לידר

משגל
לנקסטר, פנסילבניה

סבא השמיע גניחת מאמץ כשהרים ארגז עם אספקה חדשה על הדלפק, הוא החל לפרוק את הצעצועים החדשים לכלבים ולשימם במקום.
הצצתי החוצה, מבעד לדלת הזכוכית עם מסגרת העץ המתפרקת, אל הרחוב ההומה אדם. השמש האירה את הכביש ואת העצים היפים שקישטו את הרחוב שבו רוב החנויות היו. זה היה יום חם ונדיר, לכן לבשתי מכנס גינס קצר וגופייה משובצת, והמגפיים החומים המאובקים שלי מצאו את מקומם מחוץ לרגליי. שיערי הארוך והכבד היה אסוף בפקעת מבולגנת שנתנה לעורפי מעט משב רוח מרענן. הכרכרות סוסים דהרו במורד הכביש, ואילו המכוניות והטנדרים המועטים נסעו בזהירות יתרה, משום שמכוניות יש בבעלותן רק לאנשים שעברו לעיירה בשנים האחרונות, או לצעירים. וכלי הרכב של המאה העשרים ואחת לא בדיוק התקבלו בשמחה אצל המבוגרים או אצל ילידי המקום.
איכשהו תמיד כשהתרחשה תאונת דרכים האשימו את בעלי המכוניות, אפילו אם לא היו אשמים כלל. קשה להיות בעל מכונית בעיירת עבר כמו זאת.
החקלאות שלטה באיזור.
סוסים היו כלי הרכב הנורמטיביים באיזור.
הזקנים החזיקו בעבר כאילו חייהם תלויים בכך, אפשר להגיד שהם שלטו בעיירה הקטנה שלנו.
לכן אין פה טכנולוגיה עדכנית במיוחד כמו במקומות האחרים.
העיירה מונה כאלף וחמש מאוד תושבים, כולם מכירים את כולם, כולם יודעים הכל על כולם, וכלום לא נשאר פה בסוד ליותר מדי זמן.
יש אנשים שיאהבו את זה, את ״המשפחה״ הגדולה הזאת, ויש כאלה שיעדיפו פרטיות, כמוני.
סבא השמיע עוד גניחה מהמאמץ, הנחתי שזה רמז בשבילי להרים את התחת שלי מהכיסא ולהחליף אותו. גיחכתי על המבט שהעניק לי, שאמר בדיוק את המילים ״תרימי את התחת שלך מהכיסא ותחליפי אותי״. קמתי ממקומי וטפחתי על כתפיו החזקות אך השבירות של סבי.
״לך תשב, אני אחליף אותך״ אמרתי ונישקתי את לחייו. הוא חייך בערמומיות והתיישב על הכיסא מאחורי הקופה, הרים את רגליו על הדלפק ושם את הכובע על פניו.
״תודה יקירתי״ הוא אמר בסיפוק ונענעתי בראשי בייאוש, איך תמיד אני נופלת לאותה המלכודת?

לאחר שפרקתי את כל האספקה החדשה, הודעתי לסבא שאני יוצאת לטיול קטן, הוא הנהן ואמר שאני יכולה לקחת את שאר היום לעצמי, ומילמל שגם ככה אנשים מחורבנים לא באים לחנות המחורבנת ביום כזה יפה ומחורבן.
צחקקתי ונעלתי את המגפיים במהירות.
בעודי צועדת ברחובות כשאני מהנהנת בחיוך קטן ומנומס לכל אדם שעבר לידי, חייגתי לפיטר.
״היי קטנטונת, איפה את?״ פיטר ישר ענה וחייכתי לעצמי, הוא נשמע עסוק, אבל עניתי בכל מקרה.
״בדרך אלייך האמת״ אמרתי וחייכתי כששמעתי אותו צוחק.
״אם לא אכפת לך להיות עדה לאיחוד הקרוב למדי מביך שהולך להיות ביני לבין אחי, אז בטח. תבואי.״ הוא אמר ונשמע מעט מעוצבן, כיווצתי את גבותיי בבילבול.
״אחיך? ממתי יש לך אח?״ שאלתי בסקרנות מהולה בהפתעה. איך יכול להיות שלא ידעתי שיש לחבר שלי אח?
״כן, אחי התאום, הוא נעדר להמון זמן, אבל עכשיו הוא חוזר הביתה.״ עצרתי את צעדיי בהפתעה, אישה זקנה שהתהלכה מאחוריי נתקלה בי וכך נוצרה שרשרת תאונות. התנצלתי בפניי כולם בחיוך מובך והלכתי מהר יותר מבלי לחכות לתשובה.
״תאום? אח תאום? איך יכול להיות שלא ידעתי, כולם יודעים הכל על כולם במקום הזה.״ אמרתי בהפתעה ואפילו טיפה בכעס. אני לא יודעת למה.
״הייתי בטוח שאת יודעת ופשוט לא שואלת על כך שום דבר. זה מה שכולם עושים, בכל אופן.״ הוא מילמל והתבלבלתי אפילו יותר.
״ט-טוב, אוקיי, אני בדרך אלייך״ אמרתי בקול שקט ובראש מלא במחשבות.
תחושה כבדה השתלטה עליי.