Fine Line

Chapter 6

אין לי חברים, אין לי עיסוקים, אין לי אפשרות לעשות דברים ללא אישור.
נמאס לי כבר!
כל מקום שאני הולכת אני חייבת להתלבש כמו שההורים שלי מבקשים כי בכל מקום אנשים יבחנו אותי בגלל המשפחה שלי.
אני שונאת את החיים שלי!
אירוני ששיערתי שימאס לי מחופשת הקיץ רק בשבוע האחרון של החופש ולא בשבוע הראשון של החופש.
לפעמים אני באמת תוהה מה הטעם בכל זה..
למה אני צריכה לסבול ככה... מה עשיתי שכל זה מגיע לי?
לפעמים אני פשוט רוצה להיות נערה רגילה שאף אחד לא מכיר את המשפחה שלה.
כמובן שזה בחיים לא יקרה.

.
.
.

היום עבר לאט... קראתי ספר רוב הזמן ושמעתי מוזיקה.
בטח עכשיו סטפני מתלבשת ויוצאת להיפגש עם חברים שלה ומה אני עושה? יושבת בספה ובוהה בתקרה.
טוב זהו! זה מספיק.
את לא צריכה לצאת בערב עם פושעים כמו כריס ורוי בשביל לחיות...
תפסיקי לרחם על עצמך!
ובכך אני קמה מן הספה והולכת לקחת גלידה מהמקרר ולעשות לילה לבן מול סרט אנימציה חמוד ומצח---  "אמיליה! מה את עושה ערה? מאוחר לכי לישון" אבי קוטע בכך את התכניות שלי.

אז כנראה הגורל מסמן לי שאני צריכה לרחם על עצמי?
אני משפילה את מבטי והגלידה שבין ידיי כמעט ונופלת. "סליחה אבא, אני אכנס לישון עכשיו" אני מתנצלת ומחזירה את הגלידה חזרה למקפיא.
על מי אני עובדת? החיים שלי משעממים.
אני עולה לחדרי נכנסת מתחת לפוך הגדול שלי מתנחמת בעובדה שאני יכולה לישון 12 שעות ללא להרגיש שעמום.
אני עוצמת את עיניי ושוקעת לשינה..

.
.

קול צורם חודר לאוזני.
אני קמה בבהלה מרגיעה את דפיקות ליהי המואצות, שיפשפתי את עיניי כאשר איפוק ארוך בורח מפי.
השעה אחד בלילה.
מי מתקשר באחד בלילה?!
אני מרימה את הטלפון ועונה כאשר עיניי נעצמות ללא רצוני. "הלו" אני אומרת בתשישות.
ומי אם לא? סטפני.

"אמילי? אנ--אא--אני צריכה שתבואי לל--כ-כאן"

"את בסדר?!" אני שואלת בלחץ.
היא ממלמלת משהו לא מובן, איני מצליחה לשמוע כתוצאה מהרעש מסביב- מוזיקה, צעקות, צחוק, הכל מתערבב.
"ב--בובואי" אני מצליחה לשמוע מבעד למוזיקה.
היא נשמעת לא טוב, האם קרה לה משהו?!
"מה הכתובת?!" אני שואלת לחוצה מרגישה איך האדרנלין בגופי עולה במהירות אך לפני שהיא שומעת השיחה מתנתקת.

היא בצרה?! אני חייבת ללכת לעזור לה- שוב.

רגע! היא שלחה לי את הכתובת בצהריים.
אני מהר מנסה להכנס להודעות עם ידיי הרועדות.
במהירות הכנסתי את רגליי לנעליי הספורט הורודות שלי ויצאתי מהחדר.

רגע.
מה אני עושה?!
אמצע הלילה אני לא יכולה לצאת מהבית.
אני עכשיו הולכת לבית הזה באמצע מסיבה עם כל הנערים מהדרום.
התחרפנתי?!
אני מסתובבת וחוזרת על צעדיי לעבר המיטה.

רגע.
אבל סטפני בצרה... אני לא יכולה להרשות לעצמי להעלים עין ולחזור לישון.
אני מסתובבת לעבר היציאה.

אבל ההורים שלי... אם הם יראו שאני לא בחדר?
אני מסתובבת בחזרה למיטתי.

אם היא תקועה בחדר עם עוד שני גברים ורק לי היא התקשרה כי אני הראשונה שעליתי בראשה.
אני מסתובבת לעבר היציאה.

זה מספיק! את הולכת לעזור לחברה שלך.
זה מצב חירום.

בטירוף האדרנלין הזה אני חומקת מהדלת האחורית ויוצאת מהבית בלי לחשוב.
אני מתנשפת במהירות ורצה לעבר הכתובת.
איך אני אגיע לשם? זה בקצה השני של העיר ואין לי רכב.
תחשבי מהר תחשבי מהר.
בראשי רצות מיליון סצנות של סטפני ברגע זה. אני מסתכלת סביב מחפשת משהו שיעזור לי ונעצרת כאשר במבטי אני קולטת קורקינט של השכנים.
אני נאנחת בעייפות, רציני?
טוב אין לי ברירה.

כאשר כל גופי רועד אני נכנסת לחצר של השכנים, ניגשת לקורקינט, עולה עלימה ובמהירות יוצאת מהחצר.
אני כ"כ בצרות.
ליבי דופק במהירות, אני עושה מעשה אסור.
בחיי זו הרגשה טובה ומפחידה בו זמנית.
מצידי הכביש אני רואה חבורת נערים מסתכלת עליי ולאחר מכן אני מדמיינת את הסיטואציה.
אלוהים נערה באמצע הלילה רוכבת על קורקינט בצבע ורוד.
זה נורא.

אני פורצת בצחוק והחיוך שעל פניי נגדל ונגדל.
הרוח מתנגשת בפניי במהירות.
אני מרגישה... אני מרגישה חיה אך בנוסף על זה לחוצה עד עמקי נשמתי.
ומה אם אני לא אספיק להגיע מספיק מהר וסטפני תפגע? מה קרה לה?

.
.
.
.

אני יודעת שהפרק ממש קצר ביחס לפרקים אחרים... הוא פשוט לא התחלק לי נכון והייתי חייבת לעלות אותו ככה😕.
בכל מקרה, תצביעו ותגיבו!!

אני אוהבת אתכם המון❤️.