my demons( boyxboy) ✔

Prolog

זה שוב קורה, שוב אותן צעקות מוכרות, שוב אותו פחד שמכה בי.
''ילד חסר תועלת זה מה שאתה!" הוא צועק ואני לא יכול להשיב לו כי אחרי הכל אולי זה נכון.
אימי ממהרת להרגיע את בעלה העצבני ולוחשת לו להרגע. אבל כמו תמיד לא פונה אליי, אחי הקטנים לא מבינים, לא מבינים עד כמה הפגיעה קשה. אך אני מתנחם בעובדה שכל הילדים עוברים את אותו הדבר, אפילו גרוע מכך.
וזה בסדר כי אין באמת שום דבר לא בסדר ממה שאני עובר, כי זה נורמלי שיכעס עלי.
"טומי המסכן, שוב פעם אבא צעק עליו" אחותי הקטנה אומרת אך אני יודע שבעבור השנים היא לא תזכור דבר ממה שהתחולל מול עיניה החומות.
אני מעז ללכת לחדרי, הוא קטן בגלל המצב הכלכלי בבית. יש בו צעצועים רבים כולם שייכים לי ולאחיי אנחנו תמיד חולקים הכל.
אבל יש בובה אחת שאיני חולק עם אף אחד, ארנב חום בשם טמפר. לטמפר יש אוזניים גדולות ויפות ואת הפרווה הנפלאה ביותר בעולם.
בכיתי לו, בכיתי שוב למלאך השומר שלי. "טייטיי שלי הוא שוב צעק עליי, אני לא רוצה לגלות להם שאני הומו אחרת הם יכעסו עליי כולם, טיייטיי אני מפחד כל כך" בכיתי לו את יגוני, בכיתי לבובה הנפלאה שלי את כל הצער והיגון שנאחזו בליבי הקטן.
***
בוקר של יום ראשון, ציפורים קטנות נשמעו מחוץ לחלון הגדול. "טומי קום צריך ללכת לבית הספר" שמעתי את אימי אומרת. קמתי, צחצחתי שיניים ובדקתי שאין ריח רע מהפה. עדיין היה אבל זה כי לא אכלתי כלום מאתמול בערב. לא רציתי לדבר עם אבא שלא יצעק עלי שלא צחצחתי את השיניים טוב, אז רק ירדתי למטה כשהתיק על כתפיי ואני ממהר לרדת כשחיוך גדול פרוס על פניי.
"אתה בסדר טומי?" אימי שואלת כשהיא מכניסה לתיק הכחול שלי את האוכל והמים, "כן, היום יהיה טיול למוזיאון ותהיה שם גינה גדולה וחול ויהיה כיף" אני מספר לה והיא מהנהנת אליי בחיוך. " תהנה בטיול" היא אומרת לי ואני מהנהן תוך כדי שאני הולך לעבר הדלת הגדולה והלבנה של הבית.
היום עומד להיות יום טוב, לכן כשחיוך על פניי אני צועד לעבר התחנה המרכזית ששם אעלה לאוטובוס עם הפס הירוק ושני הפסים הכחולים.
"בוקר טוב טומי" קולה של הגברת הזקנה מוציא אותי ממחשבותי, "בוקר טוב" אני עונה לה לא יודע מה עוד כדאי לי לומר לה.
"טומי, אני לא רוצה להיות חטטנית אבל הכל בסדר בבית?" קולה נשמע מעט מודאג ואני משתנק בהפתעה על שאלתה, "כן, למה שלא יהיה בסדר?" הצורך לשקר גואה בי כמו נחשול של מים המתפרצים על שרטון בלב ים. " יש לך מכה בצבע סגול על הרגל והיא מאוד גדולה" היא משיבה כתגובה לשאלתי הרטורית, המין הקרים והרצון ללכת לבכות אצל טייטיי עולים ומתחילים לגזול את החמצן שנכנס לראותיי הקטנות. "אני נפלתי אתמול כשיחקתי עם האחים הקטנים שלי" אני משקר שוב. היא מהנהנת ומבטה מודאג אך אני לא נותן לה לחשוב יותר מידי ומחייך אליה את אחד מהחיוכים שלי, אלו שאיש לא חושד בדבר, אלו שכשרואים אותם אנשים מחייכים איתי. והגברת הזקנה והחביבה חייכה כמו שציפיתי אך משהו בעיניה אמר לי אחרת.
***
הטיול נגמר ועכשיו אני הולך ברגל הבייתה, התחנה לא רחוקה מהבית אולי קילומטר אחד וזהו, אך אני אוהב ללכת ברגל. הרוח הנעימה שעוטפת את גופי הקטן והמשקל של התיק על גבי עוזרים לי לשכוח לכמה דקות את מה שעובר עליי.
לפעמים אני חושב שאני תינוק בכיין כמו שכולם אומרים לי, אבל אלה חושבת שזה לא נכון. אלה היא החברה היחידה שלי והיא שחורה אבל זה בסדר זה לא מפריע לי. אני חושב שצבע העור שלה מאוד יפה ומחמיא לה. בנוסף לאלה יש שיער עד הכתפיים שתמיד יש בו מלא מלא צמות קטנות שמתגבשות לקוקו ענקי וזה כל כך יפה.
צעקות נשמעו מהבית, לא התקשתי להבין מאיפה הצעקות, זה היה מהבית שלי.
אני מפחד ללכת לשם, מפחד לחזור לגיהנום הזה שקוראים לו בית. מפחד מידי אך חייב ללכת הרי זה מה שתמיד אבא אומר שאין לי לאן ללכת וזה נכון.
"למה אתה מלא בחול?" אמא שלי שואלת ואני ממהר ללכת אליה "היה שם מקום כזה שאפשר לקפוץ בו ולרוץ אז היה שם גם חול רך ונעים" אני מספר לה בהתלהבות מחכה שתגיב גם היא בעיניים בורקות כמו שלי. כי באמת נהנתי אך נחלתי אכזבה כשהרגשתי סתירה חזקה. "אני ניקיתי את הבית ואתה חוזר ומלכלך תתבייש לך" זה היה קולו של אבי ראיתי את אמא שלי מביטה בי ופשוט שותקת שמעתי את האחים שלי מצחקקים ופשוט עומדים בלי לעשות כלום. ידעתי שאין ביכולתם של אחיי לעזור לי אך שנאתי אותם באותה מידת ידיעה מרה זו.
הלחי שלי צרבה כל כך, אבל לא ידעתי מה לענות אך פעם לא ידעתי מה לענות. "לך להתקלח ילד מפגר" לא עניתי אפילו לא הגבתי רק התנהגתי כאילו כלום לא קרה כאילו הכל בסדר. ועליתי למעלה לחדר האמבטיה הלבן, שנאתי את הבית הזה כי בגללו אני סובל אבל זה סתם תירוץ כי הסיבה האמיתית היא אחותי הקטנה. מאז שהיא נולדה אני רק מקבל מכות, מאז שהיא נולדה אבא שונא אותי ומאז שהיא נולדה אני ילד מפגר, חסר תועלת, שווה לקליפה של שום.