יעוד המלך • Mate To The King

לייזריה

מבטי נפגש עם הגבר העומד בדלת. עיניו מלאות בדאגה. "מה?" אני שואלת.

"איך את?"

"אני בסדר," אני ממלמלת, לוקחת נשימה עמוקה כדי לכסות את המחשבות שלי.

"אז מה אני אמור לעשות עם ניית'ן ופארה?" הוא שואל.

"מה קרה הפעם?"

"טוב הסיפורים נשמעים קצת מיופים אבל בקצרה ניית'ן הרס משהו של פארה והיא הגיבה על זה בפריקה של אחת הכפתיים שלו ושבירת שתי הידיים שלו.. והאף שלו.. וכנראה שגם כמה אצבעות."

אני מגלגלת את עיניי ונאנחת בכבדות. "היא עוד תהרוג מישהו בקרוב," אני ממלמלת.

"היא מזכירה לי אותך כשהיית צעירה יותר," הוא מצחקק.

חצי חיוך עולה על שפתיי. "באמת היה לי מצב רוח מיוחד, הא?"

"אני גם זוכר שהרגת יותר מאחד מגורי הדרקונים בזמנך."

"שלושה למען האמת. היו הרבה גורים ורובם היו גדולים יותר ממני אז הייתי המטרה כשהתאמנו יחד. למרות זאת הם למדו מהר לא לזלזל בי," אני מספרת לו.

"אחד הדרקונים האלו היה בן דוד שלך אם אני זוכר נכון, לא?"

אני מהנהנת בראשי באיטיות.

"איך קראו לו?"

"סיריאן. הוא היה הבן היחיד של דודי. הדוד שלי שטף את המוח שלו עד שהוא חשב שהמלוכה מגיעה לו. אבי אמר לסיריאן שהדרך היחידה בה היא אי פעם יוכל למלוך על הדרקונים היא אם הוא יאתגר אותי וינצח; הטיפש היה בטוח שהוא יוכל לנצח אותי," אני נאנחת.

"סיריאן בהחלט לא היה אחד מהגורים החכמים בזמנו," מיקה מגיב.

"בדיוק כמו שניית'ן הוא לא החכם ביותר מהגורים האלו," אני ממלמלת. "תשים את פארה באקסטרה אימונים הרחק מהאחרים. היא צריכה ללמוד שליטה או שהיא עוד תהרוג מישהו. אני אאמן אותה בעצמי אם אני חייבת."

"כן מלכתי. את צריכה עוד משהו לפני שאני עוזב?" הוא שואל.

אני מטלטלת את ראשי בשלילה. "לא. תודה לך מיקה."

אני מחכה שהדלת תיסגר לפני שאני מחזירה את תשומת ליבי לאח. אני בוהה באש, לועסת את שפתי. אני מרימה את ידי ומזיזה את אצבעותיי והלהבות משנות את צורתן לפנים מוכרות.

לילדה בת הארבע יש חיוך ענק על פניה ושיערה קלוע בשתי צמות צרפתיות. היא לבשה חליפת שריון קטנה והחזיקה חרב מעץ ביד אחת.

"אני דורשת שתמסרי את הכתר שלך!"

"סליחה?"

עיניה מתרחבות לרגע. "סליחה, אני יכולה בבקשה לחבוש אותו אמא?"

"חשבתי שאת לוחמת עכשיו?"

היא התרגזה. "לוחמות עדיין יכולות לחבוש כתרים!"