"דניאל מה יש לך?" אמרתי מפוחדת כאשר הוא החזיק את ידי ובהה בעיינים שלי למשך די הרבה זמן הוא היה עצבני כול חדר העבודה שלו היה מבולגן ושבור, שמעתי אותו משחרר צעקה אז ישר עליתי אילו "מי זה לעזאזל!" "דניאל זאת אני" הוא היה נראה טיפה אבל טיפה יותר רגוע יש...
הסתכלתי עליו במבט די מאוכזב אפשר לומר "מה אתה רוצה?" שאלתי אותו לא בטון חצוף אלה בטון רגיל ומכבד, "אווה, אני לא רוצה ברעתך גם אני ידעתי על זה רק עכשיו, בואי אני אספר לך משהו אני לא בנוי למערכת יחסים אני בנוי ללילה אחד ולהתראות,אז תביני כשאני אומר שלי היה קשה אז באמת היה לי קשה!" אמר צועק נרתעתי ממנו מיד והתרחקתי עם הכיסא שלי הוא צעק והיה לו מבט מפחיד בעיינים כול בנאדם שהיה רואה אותו ככה היה נבהל בטוח, "אני לא התכוונתי להפחיד אותך אבל אני רק מודיע שבוע הבא ביום חמישי את עוברת לבית שלי תארזי את כול מה שאת צריכה.. כמובן שאם תשכחי משהו נחזור אבל עדיין אני גר לבד אז לא תיהיה לך בעיה עם עוד אנשים בבית... ואנחנו הולכים להתחתן עוד בערך חודש וחצי חודשיים מובן?" הנהנתי היה לו מבט ארסי לא הצלחתי להסתכל לו בעיניים "כשנגיע לבית אני אגיד לך את החוקים עכשיו אני צריך ללכת אבל כמה חוקים שאת חייבת לדעת לגבי: אחד אסור לך להתחצף אלי או להמרות את פי אם זה יקרה את תקחי בתוצאות. שתיים אסור לך בכל האיסור לנסות להשמיץ אותי בפני החברים שלי או בפני המשפחה שלי מובן?" הנהנתי עוד פעם הפעם בפחד, לא ידעתי שהוא כזה בן אדם קר ומפחיד. "ושלוש ואחרון כשאני אומר לבית שלי זאת אומרת לאיטליה אז תיכחי את כול הבגדים חפצים אפילו דפים או עטים שאת אוהבת כי אנחנו נהיה פה באנגליה רק פעם או פעמיים בחודש." הסתכלתי עליו במבט מפוחד "אוקיי" "ילדה טובה" "מה אני כלב?"מלמלתי "סליחה?!" "לא כלום" העדפתי לא להתחיל עם זה הרי עדיף יום רביעי השבוע שעבר: דניאל לא התייחס אלי כול השבוע הזה. לא יצאתי מהחדר כלל, העוזרת רק הביאה לי את האוכל ההורים שלי ניסו לדבר איתם אך שללתי את האופציה הזאתי. אחי טיילר ראה אותו כול לילה עם מישהי אחרת , לא שזה הזיז לי במובן של קנאה פשוט אני לא הבנתי אך ההורים שלי יכולים למכור אותי לאדם כזה קר,קשוח,ללא רגשות,פשוט מנצל בנות. אני לא מבינה!הם עד כדי כך שונאים אותי? מה עשיתי להם?מה?! אני אפילו לא יכולתי לסבול את התחושה הזאת שאני הולכת להיות נשואה לבן אדם כזה שלא הולך לישון איתי בלילה אלה הולך לישון במיטה זרה וגם למיטה זרה של בת אחרת כול לילה במקומי,אני לא מאמינה שאלו הולכים להיות החיים שלי חיים של בדידות ולבד וכמובן עם החוקים שלו אך אפשר לשכוח?? מה ביקשתי?להתחתן מאהבה ולא מאילוץ, להתחתן עם גבר שאוהב אותי כמו שאני? שנלך לישון כול לילה ביחד מחובקים ונקום כול בוקר ביחד?שהוא יביא לי נשיקה לפני שהוא הולך לעבודה? מה ביקשתי מה?? והנה הדמעות התחילו לזלוג. אני לא מאמינה שמחר אני הולכת לגור באיטליה עם בנאדם שאין לי שום מושג אליו חוץ מאך קוראים לו, זה שהוא ראש מאפיה , וזה שהוא קר כמו קרח.. אפילו בן כמה הוא אני לא יודעת! נקודת מבט דניאל: שבוע שלם שבוע שלם אני רק שוכב עם בנות בשביל לשכוח אותה. אבל למרבה הפלא זה לא עוזר, לא עוזר! אני לא מאמין שאני הולך להתחתן ושמישהיא הולכת לגור בבית שלי לא מגיע לה אחד כמוני. אבל למי אכפת אני הולך מחר להביא אותה ומעכשיו אני אצטרך לראות אותה כול יום.. אני לא יודע אך להגיב לזה אני לא רגיל לדברים כאלה אני לא בטוח אם אני בכלל אסכים לה להיכנס לחדר שלי או למשרד שלי אני לא יודע אני פשוט לא יודע אני רק יודע כשאני חושב עליה אני מרגיש דברים מוזרים וזה רע רע מאוד.אז אני חייב להעלים ולהכחיש את זה ומהר. נקודת מבט אווה ווזהו יום חמישי: היום יום חמישי אני מפחדת לעבור לגור איתו. אני לא יודעת אם הוא יכה אותי או אולי אפילו יאנוס אותי...אני לא יודעת אני מקווה שהוא ישתנה וינסה שזה יעבוד אפילו קצת לא רק בשבילי גם בשבילו!כי אנחנו הולכים לסבול אחד את השני לכול החיים אז בואו נקווה! קמתי בבוקר ליום חדש הלכתי לצחצח שיניים והתלבשתי:
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
והתאפרתי קלות טיפה מסקרה ושפתון שנותן ברק. שמעתי דפיקות בדלת "רגע אחד" פתחתי את הדלת ובגלל שלא ההיתי שמחה בכלל היום אז חייכתי חיוך חסר שיניים (כמובן) ופתחתי את הדלת נקודת מבט דניאל: דפקתי לה על הדלת והיא הייתה יפיפייה לא האמנתי עד כמה בן אדם יכול להיות יפה אז הנה ההוכחה שלי. "היי" היא אמרה טיפה עצובה .אני מבין אותה. "היי,את צריכה עזרה עם הדברים ? " שאלתי אותה קר כמו תמיד "אם כן זה יעזור לי מאוד תודה" היא חייכה אלי חיוך קטן ואני התפלאתי אך בן אדם יכול להיות תמיד כזה מנומס ומכבד! אך? "כמה אתה יכול לקחת?" היא שאלה מגחכת למקצת .אני אוהב את הצחוק שלה. "כמה שצריך" אמרתי מבולבל "אז תיקח את המזוודה הכי גדולה השחורה ואז את האפורה ואז תעלה עוד פעם לקחת את הכחולה והשחורה השנייה בקיצור את כול הגדולות בערך שמונה" באתי להגיב כי אף אחד לא אומר לי מה לעשות חוץ מההורים שלי."לפני שאתה מגיב אתה הצעת את העזרה שלך , ואני לוקחת את ארבעת המזוודות הקטנות ואת התיקים אז אנחנו פיטיים" היא אמרה בחיוך ולא יכולתי שלא לחייך גם "טוב" אמרתי נכנע היא צחקקה . אתם יודעים מה אני אולי יכול להתרגל לזה .
