vkook - crazy love Hebrew ✔

Episode 23

כשטאהיונג חזר להכרתו, הוא היה קשור לכיסא בחדר לבן. הוא קפוא עד כדי כך שהוא הרגיש את הקור עד לעצמותיו.. הוא הביט סביבו וידע שהוא נמצא בחדר קירור, "פ-פאק!" הוא רעד אבל הצליח לצחוק חלושות.
הוא הרים את ראשו ונעץ מבט נוקב בשתי האנשים  שעמדו ליד הדלת "נ-נמושות א-א-אתם קשרתם אותי כי ידעתם שאני אהרוג אותכם בקלות"
דיאו  היה הראשון שפנה אליו, הוא חבט בו בכוח כה רב  עד שיכל לחדור את עורו של טאהיונג , "איפה הבת שלי?!"  הכאב קרע את טאהינג אבל הוא צחק כשהדם שנשפך מאפו חימם אותו קצת. "אתה והליצן הראשי תשלמו על מה שעשיתם למישפחה שלי"  דיאו הרים את הטלפון שלו, "מה המספר שלו?" שאל. טאהיונג נשך את שפתיו, והוא נעץ בו מבט זועם כשחיוך על שפתיו.
, "תגיד לי, אחרת אני אחתוך לך אצבע ואשלח אותה כמתנה לחבר היקר שלך".
  "אתה יודע, אם תהרוג אותי . הוא יהרוג אותה ... לאט ובכאב. היי, אולי הוא ישלח אותה אליך...בחתיכות." טאהיונג ציחקק. ידו של דיאו לפתה את הטלפון שלו, גופו רועד מהכעס.  הדרך בה מצליח טאהיונג לשלוט במצב הוציא אותו מדעתו מאוד. אבל הוא לא יכול להסתכן .
  "מה המספר שלו? "שאל דיאו שוב.  טאהיונג הביט בטלפון לפני שנעץ מבט בדיאו.   
דיאו שם את השיחה על ספיקר. כשג'ונגקוק ענה, הביט דיאו בטאהיונג, "איפה לעזאזל הבת שלי? "שאל.
 "דיאו? "גונגקוק השתתק לרגע, "איך הצלחת לברוח?".
"הכלב שלך אצלי" אמר בפשטות. עיניו של גו'נגקוק התרחבו, ידו אוחזת בטלפון בשעה שנשף בחדות. "רוצה הוכחה? "הוא צחק לפני שלקח את הסיגריה  והניח אותה על זרועותיו של טאהיונג. טאהיונג נחנק מהצרחה שאיימה לפרוץ מתוכו , אבל הוא ייבב חרש.
  טופ התקרב אליו, הוא החזיק בידו מוט ברזל והוא סובב אותו לאט לפני שהוא הניף אותו פעם אחת על פניו של טאהיונג, ואז הניף אותו על כתפו כמה פעמים. דיאו רכן למטה, פניו סמוכות לפניו של טאהיונג, בעודו תופס את ן שערו של האיש הקטן ומשך אותו. "תגיד לו שיבוא להציל אותך." דיאו לעג.
  טאהיונג בקושי יכול לנשום, הדם נוזל מאפו ומפיו.
"תגיד לו! "צרח דיאו.
 טאהיונג ירק את דמו על פניו וצחק כשדיאו נסוג לאחור בגועל. הוא מחה וסטר לו, ברגע שידו פגעה בלחיו של טאהיונג נשמע קול רם. טאהיונג היטה את ראשו לאחור, הוא הימהם  בעדינות כשעצם את עיניו.
 "איפה אתה? "קולו של ג'ונגקוק היה צרוד בצד השני של הקו, כעס נשמע בקולו בכל  מילה שפלט. "אתה באמת לא רוצה לבחון  את הסבלנות שלי, דיאו".
"אתה מפחד לאבד אותו? עכשיו תדע איך זה מרגיש. "
 "איפה אתה לעזאזל?!"
 דיאו אמר לו את המקום ואז ניתק כשחיוך מרושע על פניו. הוא עמד לנקום את נקמתו, והוא נאלץ להודות שזה מתחיל להרגיש טוב להפליא. "בוא נלך, טופ." הוא גיחך כשיצא מהחדר, אבל דיאו עצר בדיוק  כשהוא עמד ליד הדלת, "כשהליצן יגיע הנה הוא יראה את אהובו קפוא לגמרי - כמו פסל." הוא גיחך. "אתה לא תישאר כאן הרבה זמן ... "הוא סובב את מד הטמפרטורה, מה שהפך את המקום לקר הרבה יותר, והתחיל לעטר ברווז בכל גופו של טאהיונג. "אני אשאיר את זה קצת פתוח, כדי שתוכל לראות את היצאיה שלך, אבל לא תוכל להציל  את עצמך." הוא הלך.
עורו של טאהיונג החל להישרף מהקור . הוא צעק, נאבק ברצועות סביב פרקי ידיו וקרסוליו. טאהינג סובב את גופו, והשרפה גברה בתוכו כשהכריח את עצמו לנגוס ברצועה השמאלית. הוא צעק כשהקור של כיסא הפלדה התחיל לשרוף את עורו. טאהיונג המשיך להיאבק, אבל איכשהו הצליח לשחרר את אחד הרצועות, וכשהוא משך את זרועו מן הכיסא נשך את לשונו כדי שלא יצעק. הוא התיר את עצמו, וכשהוא קם מהכיסא הוא נפל קדימה. כל גופו היה כבד וכואב לגמרי, הוא נאבק לסגור את ידיו, הוא נאבק לזוז כי כל תנועה שעשה הרגישה כאילו מחטים זעירות חודרות את עורו.
 טאהיונג נמלט מחדר הקירור והשינוי  בטמפרטורה היה שינוי דרסטי מבפנים היה קור איימים ,בחוץ זה הרגיש כמו סאונה חמה. הוא מצא את המחבט שלו והוא אחז בו, שילב את ידיו סביבו בחוזקה לפני שיצא מהבניין. גופו היה חלש, אבל הצורך שלו בדם ובנקמה היה חזק מאוד . כאשר הוא הצליח לצאת , טאהיונג תקף את טופ ראשון. מטלטל את המחבט שלו על איבריו כדי להחלישו, להאט אותו, לשבור כל חלק ממנו מבלי להרוג אותו. טאהיונג לא רצה בו, לפחות  עדיין לא.
דיאו הרים את אקדחו לעבר טאהיונג, אבל הוא לא היה יכול להרוג אותו וזה נתן יתרון לטאהיונג. טאהיונג בעט בנשקו של דיאו לפני שהניף את המחבט שלו הישר אל בטנו. טאהיונג לא נתן לו זמן להיאבק, הוא  הוריד  אותו מטה וחבט בו באפו שוב ושוב - שובר אותו. הדם ניגר מאפו ומפיו של דיאו וטאהיונג התנשף בעודו תופס את המחבט שלו ומניף אותו אל צווארו של ג'ונגין. הוא חנק אותו, ודיאו נעץ בו מבט נוקב בעודו נאבק לנשום.
 "אני לא הולך להרוג אותך, מותק." טאהינג חייך. "כי אני רוצה שתסבל, אני רוצה שתלך כל יום ותהה  איפה נמצאת הילדה שלך." הוא רכן לעבר אוזנו ולחש. "אני אתן לך רמז ... היא חיה, והיא עדיין בגותם." טאהיונג ציחקק.
ג'ונג'ין צפצף, "את... "
טאהיונג משך את זרועו והוא היכה את ג'ונגין בפעם האחרונה על הראש כדי לגרום לו לאבד את ההכרה . הוא נשם בכבדות, נמצא  לחלוטין תחת השליטה של האדרנלין הזורם בתוכו. באותו זמן הגיע גו'נגקוק והוא ניגש אליו בהבעה מודאגת.
  "אתה בסדר?"
 טאהיונג  מתנשף בכבדות נואש לאוויר, הוא קם וניקה את את עצמו, "כן, אני בסדר."
 גו'נגקוק הביט בטופ ואחר כך בדיאו, שניהם מחוסרי הכרה . הוא לא הופתע, אבל הוא לא הצליח להסתיר כמה הוקל לו לראות את טאהינג בדרך זו. ואז הוא נעשה מגורה, לא בדיוק על ידי טאהיונג, אלא על ידי המצב. הוא נשף עמוקות, נהם תוך כדי מלמול, "טוב." זה נשמע קצת עצבני, מה שגרם לטאהינג להביט בו לרגע. גו'נגקוק נשם בחדות, מנענע בראשו קלות כשהוא נועץ מבט זועף באדם מולו, "אתה ... אתה כאב ראש אחד גדול ." עיניו היו כהות, קולו צרוד, אבל היה בו סוג של הקלה.
"גם אתה." טאהיונג נעץ בו מבט נוקב.
 גו'נגקוק חייך, הוא הביט בטאהינג מעלה ומטה.
  "תעזור לי לסחוב אותם למקפיאים." טאהיונג התכופף והרים את רגליו של דיאו, "נו כבר." ג'ונגקוק התכופף ואחז בכתפיו של דיאו כשנשא אותו לחדר הקירור. הם עשו את אותו הדבר גם לטופ. כשיצאו מהחדר, טאהיונג הוריד את הטמפרטורות .
 "בני זונות." טאהיונג נעץ מבט זועם בדלת , ושילב את זרועותיו ויצא החוצה.
 גו'נגקוק הוריד את הג'קט שלו והושיט אותו לטאהיונג. האיש הקטן לקח את זה אבל לא אמר לו כלום. הוא לבש אותו וחיבק את עצמו בחוזקה. גו'נגקוק שתק וטאהיונג ידע שיש משהו בלבו, אבל הוא החליט לחכות ולהיות סבלני .
 "חלק ממני חשב שתחזור אליו ..." התחיל גו'נגקוק לומר.
 עיניו של טאהיונג התרחבו כשהבין שהוא מדבר על ג'ימין. "אתה מקנא." טאהיונג פלט. גו'נגקוק לא הגיב מיד למילותיו, אבל אז חייך למחצה כשהסיט את מבטו. טאהיונג ליקק את שפתיו כשעמד לפניו, קרוב אליו, "לעולם לא אחזור אליו, גו'נגקוק." הוא ניענע בראשו. "זה אני, וג'ימין לעולם לא יקבל את זה."
 "אז אם הוא -"
"אתה מפספס את הנקודה". טאהיונג נשם עמוקות.  "ג'ונגקוק למה אתה לא יכול פשוט לקבל את העובדה שאתה האדם החשוב ביותר בחיי? למה אתה לא יכול לקבל את זה שאתה צריך אותי בדיוק כמו שאני צריך אותך?"
גו'נגקוק שתק לרגע, הוא נשם נשימה עמוקה לפני שהוא דבר. "אף פעם לא הייתי צריך לדאוג בקשר לביטחון של מישהו לפני כן.  טאהיונג פגעתי במאות אנשים ללא שום חרטה והם מעולם לא יכלו לפגוע בי בחזרה. כי לא היה לי כלום. שום דבר שבאמת אכפת לי ממנו. ועכשיו אתה ... אתה לא חושב שאני יודע עד כמה אתה יקר ערך בשבילי? אתה הרבה יותר יקר מכל אדם וכל דבר - הרבה יותר מאשר הליצנים הפאתטיים האלה. ידעתי את זה ברגע  שקפצת לתוך חומצה ללא היסוס או פחד בעיניים שלך שאתה מיוחד. אתה פועל על פי מה שאתה מרגיש  לא משנה את התוצאות וכאשר קפצת לחומצה זה היה הרגע בו אני...התאהבתי"
טאהיונג מילא את ההחלל הריק שבו, וטאהיונג לא יכל שלא לבכות.  הוא ליקק את פיו כשדמעות נקוו בעיניו ונפלו בדממה. "אתה חושש שאני אפגע ... "לחש. "אבל אני לא חוזר אל החיים הישנים שלי גו'נגקוק. אני לא יכול אפילו אם  רציתי. אבל אני לא רוצה כי אף פעם לא הייתי מאושר יותר מאשר עכשיו"
 "אני לא יודע איך לעשות את זה." ג'ונגקוק התוודה. "אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה. אם אני צריך לעשות את זה לך. אני שנוא על ידי  כל כך הרבה אנשים טאהיונג, ואני לא רוצה להיות הסיבה לזה שמשהו יקרה לך. אני לא רוצה שהם ישתמשו בך כדי לפגוע בי." הוא הסב את מבטו מטאהיונג, "אני לא רוצה שתחיה ככה".
עיניו של טאהיונג התרחבו אט אט. הוא מעולם לא ראה את ג'ונגקוק כל כך חסר אנוכיות בעבר, וזה גרם לו לחייך בעצב. ואז הבחין בפגיון בנרתיק של גו'נגקוק - זה היה הפגיון שהכין לו. טאהיונג משך באפו, הוא חפן את לחייו של ג'ונגקוק וחייך כשהביטו זה בעיני זה. "ומה זה אומר לחיות, דאד?"
"האם אי פעם הרגשת כאילו כל חייך מובילים לרגע זה? כי ככה זה מרגיש ... כאילו היינו אמורים להיפגש זה עם זה. היינו אמורים להיות יחד ברגע זה ממש. בגללך הבנתי שכל הקרבות, כל הימים הרעים, הברוטליות - הכול היה בידי הגורל, ולא היה שום דבר שיכולנו לעשות כדי לעצור את זה, כי אין מפגשים אקראיים. הכל הוביל עד לרגע זה. הבנתי עד כמה העולם הזה שפל וכמה בודד הוא יהיה בלי שמישהו שם יבין אותי באמת ..." עיניו של גו'נגקוק נפערו כשהוא הבין זה מה שהוא אמר לטאהיונג לפני זמן מה.
טאהיונג ליטף קלות את לחיו. עיניו של גו'נגקוק נראו אדומות, הבעת פניו התרככה כשהביט בעיניו של טאהיונג, המרחק ביניהם נמוג ככל שהתקרבו אחד לשני. הרגש המסתמן בעיניו של כל אחד מהם בזמן שהמחסומים שגו'נגקוק ניסה נואשות ליצור, נשברו. "אתה יודע מה עוד הבנתי?"
 יונגקוק הימהם  בעדינות, ידיו חופנות את פניו של טאהיונג.
"החיים יהיו כל כך פשוטים בלעדיך".
  זה היה זה. זה היה כל מה שג'ונגקוק היה זקוק לו, כי הוא הרגיש בדיוק באותה דרך, ולא משנה כמה חזק ניסה להכחיש זאת, לדכא אות הרגש - ברגע זה, כשפניו של טאהיונג בידיו, ידע שלא יוכל לחזור אל הדרך שבה החיים היו לפני שפגש את טאהיונג. הוא לא רצה. "טאהיונג, אין שום דרך חזרה אחרי זה. ברגע שאתה אומר שאתה שלי אני אף פעם לא נותן לך ללכת, אבל זה גם אומר שאני אעשה כל שביכולתי כדי להגן עליך. "
 המילים האלה היו צריכים להפחיד את טאהיונג, אבל הם לא הפחידו. הם ריגשו אותו. הוא חייך בעליזות, אפיהם מברישים זה את זה. "אף פעם לא תיתן לי ללכת? "טאהיונג קרא תיגר. "מבטיח?"
"אני שנאמן למילותיין." ג'ונגקוק חייך. הוא הרים את ידיו  והניח אותה על לבו. "אני נשבע בליבי ואמות אם לא אקיים את הבטחתי." הוא חייך חיוך עז.
טאהיונג נשך את שפתו התחתונה, לבו מתנפח כאשר הבחין בדרך בה גו'נגקוק מביט בו; כאילו הוא באמת התכוון אליו.
"ואתה, אתה  רציני בקשר לזה?"
  טאהיונג  הרים את ידו  והניח אותה  על לבו,מחכה את גו'נגקוק  "נשבע" הוא קרץ לפני שקפץ לזרועותיו של ג'ונקוק וחיבק אותו בחוזקה. החיוך שלהם היה ענק ובהיר כשמש כשחבקו זה את זה.