אוי הטיפשים. אלה שחושבים שהכל מגיע להם. אלה שחושבים שהם יודעים הכל. לא סתם יש להם שם. אך מתי הגיל הזה כבר יגמר?
שלא ינסו להסביר ולא ינסו לתרץ. כולנו היינו בגיל הזה. כולנו יודעים מה התשובות. שלא ינסו להתנשא או להוריד. אז איך זה הגיוני שהמוח ה"כל כך" מפותח שלהם, לא מצליח להבין את דבר פשוט כל כך שנקרא כבוד? דבר פשוט כל כך שנקרא ידע ותבונה? דבר פשוט כל כך שנקרא חיים?
חושבים שהם חכמים או שכולנו המפגרים. שאנחנו, שקדמנו להם, מפגרים מאחוריהם. איך נתנו להם להגיע למצב בו מורה והורה הופכים לשק איגרוף, כסתם אנשים ללא חשיבות?
ועוד לחשוב שחיי תלויים בהם. באותם טיפשים שחיים ברומנטיקות בידיוניות ובסרטים חסרי כל קשר למציאות. והם לא מבינים שהחיים קצרים ויש כל כך הרבה. זה רחוק מהם, המוות. הם צעירים. הם יכולים לבזבז את חייהם מעט. "המוות מגיע רק למבוגרים", זה מה שהם חושבים.
אילו רק יכולנו לנער אותם, להעיר אותם לחיים האמיתיים, ללא הבועה שאומרת שבמטר רבוע שהם עומדים עליו, הם שולטים. אילו רק יכלו לראות שאין הם המרכז. שבעצם, הם כלום.
צר לי על אלה שהטיפשים הופכים אותם לכמוהם. יכולתם להיות המנהיגים הערכיים הבאים, אלה שיעלו את הכבוד ואת התבונה למודעות. שהדור הבא של הטיפשים, לא יהיה טיפשים כמו הדור שלהם.
YOU ARE READING
פתקים בשבילי/Notes For Me
Randomאני מניחה שכל אדם צריך לפרוק את מחשבותיו, זה אפילו דבר נחוץ. יש כאלה שמצליחים בדיבור, ריקוד ויצירה ויש כאלה שפורקים בריצה, בהיאבקות, בדברים פיזיים. כל אחד פורק בדרך שלו. אחת הדרכים שלי היא בכתיבה. מוזמנים לקרוא ולהגיב
