לא. אני לא בוכה. אולי כשאני לבד, אבל לא. אני לא בוכה.
כשראיתי אותך משתנה לי מול העיניים שמרתי את זה בפנים.
ברור. שהתייחסת אליי ברמה שאל בע"ח מתייחסים יותר טוב, שמרתי.
גם כשקראת לי צבועה, ולקחת אותי כמובן מאליו, שמרתי.
עד שזה התפוצץ. אני לא צבועה. אני מי שאני. אז לא התייחסתי אליך. מודה, זה היה פוגע, אבל הבאת את זה על עצמך. לא. לא הרגשתי על זה מצפון. גם כשבכיתי. כן. בכיתי. הרבה.
ועכשיו, כשאמרת לי שאת לא רוצה קשר, לא בכיתי. אין לי למה. אני כבר לא בוכה.
YOU ARE READING
פתקים בשבילי/Notes For Me
De Todoאני מניחה שכל אדם צריך לפרוק את מחשבותיו, זה אפילו דבר נחוץ. יש כאלה שמצליחים בדיבור, ריקוד ויצירה ויש כאלה שפורקים בריצה, בהיאבקות, בדברים פיזיים. כל אחד פורק בדרך שלו. אחת הדרכים שלי היא בכתיבה. מוזמנים לקרוא ולהגיב
