מה שכלוא בפנים

פרק 7

הלכתי דרך היער. הדרך תלולה וקשה עוד יותר בלילה, בגשם שלא הפסיק לרדת, וגם לא היה נראה שיפסיק בזמן הקרוב.
אחרי כמה שעות של צעידה מפרכת, החלטתי לעצור ולנוח קצת, אולי גם לתפוס איזו תנומה קטנה. ראיתי מערה קטנה מתחת לכיפת עצים סבוכה, והחלטתי ללכת אליה ולבלות בה את שארית הלילה.

נכנסתי לתוך המערה. היא לא הייתה כל כך גדולה, אבל היה בה מספיק מקום בשבילי ובשביל התיק שלי.
השיער שלי התעופף מהרוח החזקה, שקיררה את פניי וגרמה להם לאי-תחושה. לקחתי כמה ענפים גדולים ועבים, עם הרבה עלים, וניסיתי למקם אותם כך שיסתמו את פתח המערה ויחסמו חלקית את חדירת הרוח. במשך כמה דקות חיפשתי דרכים שונות לחסום את הפתח, אך בסופו של דבר התייאשתי. העייפות נפלה עליי והרגשתי צורך רק לשינה. התמקמתי על העפר, וחיבקתי את תיקי בניסיון למקור חום נוסף. למרות הקור והאבנים החדות שננעצו בגבי, נרדמתי תוך כמה דקות בלבד, לשינת לילה טרופה.

עיניי נפקחו. חושך הסתרר מסביבי. עדיין לא בוקר. לא ידעתי ממה התעוררתי, עד שפתאום שמעתי רעשים מחוץ למערה. לא היה מקום להתחבא, אז פשוט התיישבתי על בירכיי, שמתי את התיק על גבי וחיכיתי לאיש שנמצא בחוץ. הרעשים התקרבו לכיווני. הלב שלי דפק במהירות. ראיתי צל בפתח, הוא צפה בי בלי להתקרב.
"מי אתה?" שאלתי וקולי רעד בלי כוונה. ראיתי שחיוך עלה בפרצופו של האיש.
"מי מפחד ממי עכשיו?" קול של אישה אמר. מצמצתי כמה פעמים בניסיון להתרגל לחושך ולראות את פניה של האישה.
"את לא מזהה אותי?"
"אני אמורה לזהות?"
"טוב בת'כלס לא ממש, נפגשנו רק לפני שלושה ימים, או לפחות נפגשנו פנים אל פנים רק לפני שלושה ימים, אבל אני בטוחה שתזהי מי אני." אמרה עם תנועות ידיים מוגזמות.
מי זו יכולה להיות? הבנאדם היחיד שפגשתי פנים אל פנים לפני שלושה ימים ומדבר עם תנועות ידיים מוגזמות היא...מאי. אבל לא הגיוני שהיא באה לפה, לפחות לא בשבילי.
"מאי?" שאלתי בחשש.
"אה יפה זיהית אותי בסופו של דבר" אמרה בקלילות.
"מ-מה את עושה פה?" שאלתי בבילבול, לא מבינה איך היא הגיע לפה ולמה.
"באתי לחפש אותך" אמרה את זה כאילו זה המובן מאליו.
הרמתי גבה, היא כנראה ראתה את התנועה בפניי, כי אמרה, "כולם יודעים שהלכת, יש כאלה שאומרים שברחת כי את פחדנית, יש כאלה שאומרים שאת הלכת כי את זונה מסריחה ואת מחפש עבודה במקום אחר כי אף אחד לא רוצה יותר לשכב איתך או משהו בסיגנון הזה, יש כאלה שאומרים-"
"הבנתי, כל אחד אומר משהו שונה." קטעתי אותה, "אבל איך כולם יודעים את זה? ואת עדיין לא הסברת למה את פה ואיך מצאת אותי".
"אוקיי הסברתי לך למה אני פה. אני פה כי באתי לחפש אותך. וההסבר לאיך מצאתי אותך ממש פשוט. אני חיפשתי."
"חיפשת כל הלילה?" הרמתי גבה.
"אממ כן? יש בעיה עם זה?" שאלה בתמימות.
"לא אין עם זה שום בעיה רק ש...את יודעת זה לא ממש לגיטימי לחפש בנאדם כל הלילה ביער, במיוחד אם הבנאדם הזה הוא בנאדם כמוני" אמרתי מנסה להסביר לה למה התכוונתי בדברי.
"מה זאת אומרת 'בנאדם כמוני'?" שאלה, לא מבינה את הרמז בדברי. בלונדינית. אין מה לעשות לפעמים יש כאלה שיותר מטומטמים ממך, אז נסביר לה ביותר גלוי.
"'בנאדם כמוני' הכוונה היא לבנאדם שכולם שונאים, שאת עד לפני יומיים היית בינהם, למרות שאני בכלל לא יודעת איך זה השתנה פתאום, או אפילו למה זה השתנה. 'בנאדם כמוני' הכוונה לאדם שלאף אחד לא אכפת ממנו. אף אחד. זה הכוונה 'בנאדם כמוני'." הסברתי לה, ובאמצע דבריי קולי התגבר מכעס ועצבים.
"אוקיי" אמרה באריכות. "רק אל תרצחי אותי באמצע שאת מסבירה לי"
"ת'אמת...חשבתי על זה, ואז אמרתי לעצמי שמגעיל אותי לגעת בך, אז התחרטטתי". היא הרימה גבה והסתכלה עליי כמו על מפגרת.
"אוקיי, נחזור לעניין. את באה הביתה?"
"אם השניה ברחתי משם, מה גורם לך לחשוב שאני רוצה לחזור לשם עכשיו?" ועכשיו אני הסתכלתי עליה כמו על מפגרת.
"את חייבת להפסיק לעשות את זה" אמרה ונימה של עצבים הייתה בקולה.
"לעשות מה?"
"לזלזל בכל דבר שאומרים לך. אני רק רוצה לטובתך אוקיי? אני לא באתי לפה בשביל לצחוק עלייך או משהו בסגנון, אז למה את תוקפת אותי?" היא הביטה בי במבט משמעותי, לא ידעתי מה להגיד לה. זה היה אינסטינק שלי, כי כל אחד שהיה מדבר איתי היה תוקף אותי, אז למדתי פשוט לתקוף בחזרה, לא חשבתי אם זה הכרחי בכלל. הבטתי בה, מחפשת מה לאמר לה, אך לשווא. השפלתי את ראשי, חיפשתי דרך להימלט מהפינה שנכנסתי אליה.
"לכי מפה" אמרתי בשקט.
"מה?"
"לכי מפה" אמרתי בקול רם יותר.
"למה?" שאלה בבילבול.
"כי אני לא רוצה אותך פה"
"תקשיבי, ביער לפני יומיים, כשאמרת לי שאני בחברתך רק בשביל להרגיש בנאדם יותר טוב, אני חשבתי על זה, ואת צדקת-"
"יופי אז לכי מפה" אמרתי חסרת סבלנות.
"תני לי לסיים" אמרה בקול תקיף, שגרם לי להרים את מבטי אליה. "אז אני חשבתי על זה, ואת באמת צדקת, ואז חשבתי עוד קצת, ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה שזה יהיה ככה, ובגלל זה אני פה" המשיכה ואמרה. הבטתי בפניה והיא הביטה בי בציפייה שאני ישנה את דעתי לגביה.
"אני לא חוזרת הביתה" אמרתי לבסוף.
"למה?"
"זה לא עניינך" אמרתי, לא רוצה להגיד לה שגם את הדבר הטוב האחרון שהיה לי בידיים, איבדתי בגלל הטימטום שלי.
"רבת עם אנה?" שאלה, מנסה למצוא את הסיבה.
"אמרתי לך כבר שזה לא עניינך" אמרתי חסרת סבלנות.
"את יודעת שזה שרבת עם אנה זה לא סיבה לברוח מהביתה, תחזרי ותשלימי איתה"
"אמרתי לך לעזוב את זה" אמרתי וחשקתי את שיניי מעצבים.
"זה בגלל האגו שלך? זה מה שעוצר אותך? תשחררי מזה, היא אחותך, את צריכה אותך איתך, אז מה אם תוותרי על הכבוד שלך פעם אחת" אמרה, מנסה לעזור, אך היא לא יודעת שהיא רק מחמירה.
"היא אמרה שהיא לא רוצה יותר קשר איתיי!! אוקיי?!" צעקתי עליה, מתוסכלת מהמצב. היא הביטה בי במבט המום.
"ז-זה מה שהיא אמרה? בטוחה?"
"כן, אני בטוחה!"
"א-אני מצטערת"
"את באמת צריכה להיות"
"מ-מה?" שאלה, מנסה להבין את משמעות דבריי.
"כלום" אמרתי מנסה להתחמק מלהסביר לה.
"לא. אם את מרגישה שאת צריכה להוציא משהו תוציא. למה את חושבת שזה שאנה לא רוצה לראות אותך יותר קשור אליי?" שאלה בעצבים.
"אמרתי לך שזה כלום" אמרתי בשיניים חשוקות.
"לא אלכס, תגידי לי, למה את חושבת שאני קשורה לדבר הזה?!" שאלה באגרסיביות.
"אני לא רוצה לדבר על זה!" אמרתי גם אני באגרסיביות.
"אלכס!!" צעקה עליי.
"מאז שאני בקשר איתך אני רק רבה עם אנה!! אוקיי? מה זה אומר לך?!" צעקתי עליה בחזרה.
"לא יודעת! אולי במקום להאשים את כולם, תישאי בתוצאות של המעשים שלך?!" הבטתי בה בהלם והיא החזירה לי מבט מוכיח. היא צודקת, אני סתם מנסה להפיל את האשמה על מישהו אחר. להרגיש יותר נוח עם עצמי. אני בנאדם רע. אני בנאדם מגעיל. בגלל זה אנה בחרה להתרחק ממני. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהיא תחליט להתרחק. המבט שלי לאט לאט התרכך והפך לעצב.
"א-אני מצטערת אנה. אני לא התכוונתי זה היה רק מעצבים." קולה היה מתנצל והיא הביטה בי ברחמים, כשראה את פניי. שתקתי. התחלתי להתקדם לעבר היציאה מן המערה.
"אלכס" אמרה מנסה ללכוד את מבטי, "אלכס!".
"מה?" אמרתי חלושות.
"תסתובבי", נשארתי במקומי עם גב אליה.
"תסתובבי!" צעקה עליי בפקודה. הסתובבתי לכיוונה.
"את חוזרת הביתה עכשיו" המשיכה באותו קול מצווה.
"אני לא חוזרת הביתה מאי. אין לי למה לחזור" אמרתי בקול עצוב והסתובבתי חזרה כשגבי אליה, והתחלתי לצעוד, לא יודעת לאן, אבל לצעוד. העיקר שהמקום אליו אגיע יהיה רחוק מכאן.
"אלכס. חכי." עצרתי במקומי והסתובבתי אליה.
"אני באה איתך" אמרה בביטחון. הבטתי בה כמה שניות  וכבר לא יכולתי להתאפק וצחקתי.
"מה מצחיק אותך?" שאלה במבט כעוס.
"מה גורם לך לחשוב שאת באה איתי?" שאלתי.
"אמרתי לך כבר, אני לא בקשר איתך כי אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי, אני בקשר איתך כי אני רוצה" אמרה והביטה לתוך בעיניי. החזרתי לה מבט.
"תעשי מה שאת רוצה מאי" אמרתי, לא היה לי יותר כח להתווכח או לריב.
"אני רוצה לבוא איתך" אמרה בפשטות.
"אז בואי" החזרתי לה באותו קול. היא חייכה אליי, ולא יכולתי להתאפק וחייכתי בחזרה.

אוקיי חברים תהנו מפרק, רק בבקשה בבקשהה תגיבו ותצביעו. כל דבר שמפריע לכם או שאתם חושבים שמיותר או שאתם חושבים שיוסיף תגידו כדי שאני יוכל לשפר את הסיפור וככה אתם תהנו יותר. אחרי כל החפירות, אני אגיד עוד פעם-תהנוו❤