השמש כבר עלתה. צעדנו כמה שעות טובות. כל הזמן מאי ביקשה שנעצור, אך אני לא הסכמתי, הייתי צריכה להתרחק מהעיירה. בסופו של דבר נכנעתי לתלונותיה של מאי ועשינו עצירה ליד אגם קטן וירוק. הלכתי לכיוון עץ עם חופת העצים הכי עבה והתיישבתי מתחתיו, מאי התיישבה באנחה כבדה ופיסוק איברים לידי, ראשה היה מוטל לאחור ונשימותיה כבדות.
"וואו את ממש לא רגילה ללכת" אמרתי בגיחוך.
"זה. לא. מצחיק." אמרה בין התנשפות להתנשמות, "בחיים. שלי. לא. הלכתי. כל. כך. הרבה" המשיכה במאמץ.
"כי את מפונקת" אמרתי במשיכת כתפיים וחיטטתי בתיק בחיפוש אחר אוכל. היה לי שקט באזניים, משהו שהיה מאוד ברור בהתחשב בזה שכל הדרך מאי לא הפסיקה להתלונן. הבטתי במאי וראיתי שפניה זועמות.
"עשיתי משהו?" שאלתי בתמימות.
"בחיים שלך אל תקראי לי מפונקת." אמרה בתקיפות.
"את יודעת, יש לי מטו כזה בחיים שאני תמיד הולכת לפיו והוא מאוד פשוט. הוא אומר-'אני אומרת רק את האמת'" אמרתי בדרמתיות מזוייפת. היא צימצמה עיניים לעברי ושתקה.
"מצאת כבר משהו לאכול?" שאלה לאחר כמה דקות של שתיקה. חיפשתי עוד קצת בתיק אחר אוכל טעים, ולאחר שניה מצאתי והגשתי לה אותו.
לאחר שאכלנו, המשכנו בצעידה. היער היה ירוק מתמיד אחרי כמות הגשם שירד החודש. הלכנו בשקט - אבל לא שקט מביך, אלא שקט כיפי - כל אחת מכונסת בעצמה ומסתכלת על הנוף.
"לאן בדיוק תכננת ללכת?" מאי שאלה לפתע, שוברת את השתיקה. משכתי את כתפיי כאות לזה שאני לא ממש יודעת זאת.
"אז אנחנו סתם הולכות?" המשיכה.
"אם לא נאה לך את יכולה לחזור הביתה, כי אני להזכירך בכלל התנגדתי שתבואי" עניתי בתקיפות. היא הביטה בי ושתקה. המשכנו ללכת בשקט, אך הפעם השקט היה לא נעים.
עשינו עוד עצירה, כי מאי פשוט התישבה והרגשתי לא נעים לעזוב אותה לבדה ולהמשיך ללכת אז עצרתי והתישבתי לידה, היא לקחה את התיק מגבי, הוציאה משהו לנשנש והחזירה לי את התיק, השתכנו להתיישב כך עוד כמה דקות וכמובן שהשקט המשיך, וזה נמאס עליי, אז התחלתי לארוז את התיק בחזרה, קמתי וניקיתי את מכנסיי מהאבק. מאי הביטה בי עדיין שותקת, סידרתי את חולצתי ואת שיערי אספתי לגולגול ומזווית העין ראיתי שמאי עדיין מביטה בי.
"מה?" שאלתי בקצת חוסר סבלנות על זה שהיא בוחנת אותי.
"כלום" ענתה והסיטה את מבטה.
"מאי מה את רוצה ממני?" שאלתי מנסה לגמור את כל המשחקים עכשיו. היא נאנחה.
"תחזרי הביתה" אמרה בקול מתחנן.
"אמרתי לך כבר שאני לא חוזרת ל-" התחלתי לומר אך היא קטעה אותי ואמרה בתקיפות, "למה לא? מה כבר קרה? רבת עם אנה אוי אוי אוי מי ישמע, כולם רבים עם כלום כל הזמן אלכס, אבל תנחשי מה, הם עוברים את זה, והכל חוזר לקדמותו, אז למה את עושה מזה סיפור כל כך גדול??". היא הוכיחה אותי ואני שונאת שמוכיחים אותי, במיוחד כשלא מבינים למה אני בכלל עושה את מה שאני עושה.
היא לא מבינה כלום. היא לא מבינה את הקשר ביני לבין אנה. הקשר שהיה, חשבתי בעצבות. גם אני ואנה היינו רבות אבל זה אף פעם לא היה ככה. היא אף פעם לא ביקשה ממני להתרחק ממנה. והיא החליטה שזה מה שהיא רוצה, והיא לא אומרת סתם, אז אין לי סיבה לחזור למקום הזה אם אנה תתרחק ממני כל הזמן. אין לי סיבה לחיות אם אנה לא לצידי. לא אמרתי לה את כל זה, ידעתי שהיא עדיין לא תבין, אז פשוט שתקתי. היא הביטה בי בציפייה לתשובה אך כשראתה שזה לא הולך לקרות אמרה, "את גם חושבת שזה מפגר שעזבת בגלל ריב מפגר. אני לא ישפוט אותך אלכס, טוב? פשוט בואי עכשיו הביתה. הבנת את הטעות שלך, עכשיו בואי נתקדם." בואי נתקדם?? ריב מפגר?? מי את בכלל?? גם כן, 'לא תשפוט אותי'. היא העלתה לי את הסעיף.
"דבר ראשון אם את לא רוצה להיות פה את יכולה ללכת בשמחה, וזה אפילו רצוי אוקיי?? דבר שני אל תגידי דברים שאת אפילו לא מבינה. מי אמר לך בכלל שזה ריב מפגר? ומי את בכלל שתשפטי אותי? ולמה לעזעזל את חושבת שאכפת לי מהדעה שלך??!" אמרתי בקול ארסי שלאט תאט הפך לצעקה. היא הביטה בי המומה. היא לא ידעה איך להגיב לזה, וטוב שכך. הבטתי בה עוד כמה רגעים במבט רושף ואז הסתובבתי על עקביי והתחלתי ללכת במהירות, משאירה אותה לבדה. שוב.
YOU ARE READING
מה שכלוא בפנים
Fantasyאלכס היא ילדה לא כל כך מעורבת חברתית בלשון המעטה. יש לה בעיות בבית הספר, יש לה בעיות בבית, יש לה בעיות ברחוב אבל יש לה מקום מפלט אחד והוא - אנה אחותה התאומה. הם יודעות הכל אחת על שניה ולא מסתירות דבר, אך יום אחד מישהי מבית הספר מגלה את סודה הגדול של...
