פרסי ניער את ראשו. הוא תלה מבט שואל באנבת'. "פרסי..." היא מילמלה, קולה שבור ומפוחד. פרסי ניסה להתיישב, להגיד לה שהכל יהיה בסדר, אך כאשר ניסה להתרומם חש כי משהו לופת את גופו. הוא היה קשור בחבלים מארד שימיימי המשולב בזהב קיסרי למיטת המרפאה, והבין שלא סומכים עליו יותר. הוא ניסה לפתוח את פיו, אך לא יצא ממנו הגה. מוות. הפעם פרסי ידע למי שייך הכל. זאת גאיה. הפטרונית שלו. היא תשחרר אותו מכאן. הם חברים. הוא הציל אותה, ועכשיו היא תציל אותו. חבריו כבר לא סומכים עליו. הם קשרו אותו. יש לו נתינים כעת. הוא הלורד. הוא לא צריך לשכב כך, קשור, כאשר יש לו מלחמה לנהל. הוא עצם את עיניו. אני כאן, זעק במחשבותיו. וכך, הוא התמזג סופית עם גאיה.
היא כבר לא שלטה בגופו.
גם הוא לא.
הוא היה שייך לשניהם.
גופו של פרסי זהר. למה הוא לא מדבר? תהתה אנבת', אולי הוא נפגע? עיניו נעצמו. היא טילטלה את כתפו, אחוזת חרדה. עיניו נפתחו באחת.
והן לא היו עיניו.
כלומר היא.
עין אחת שלו היתה בצבע ירוק ים.
השניה היתה חומה.
גופו המשיך לזהור.
הכבלים נמסו.
והוא זינק והכה.
וכעת, בפעם הראשונה בחייה, אנבת' הרגישה באמת את טעם האובדן.
פרסי בגד בה סופית.
הוא בגד בכולם.
רצח.
העולם השחיר לנגד עיניה.
זה הסוף.
