הייזל נכנסה במהירות דרך החור השחור. היא היתה מוכרחה להגיע אל חבריה במהירות. שש עשרה שנים, היא הרהרה, שש עשרה שנים נוראיות שבלתה בעולם הקוסמים. היא לא האמינה שהיא עשתה זאת. היא נתנה לעצמה שם חדש. בלטריקס לסטריינג'. הבלטריקס האמיתית נרצחה בידי אחיה הגדול, בן המוות, ניקו די אנג'לו, או הלורד וולדמורט. הם אמרו שהדרך היחידה לחזור לעולמם תהיה רצח. והם עשו את זה.
הייזל לא סלחה לעצמה. לא היו לה רגשות אשם.
אך גם לא היו לה רגשות אשם על כך שנטשה את אחיה.
הוא נדלק קצת יותר מדי על המוות. הוא עבר את כל עולם כדי לקטול את הילד ההוא.
היא ברחה לפני הקרב.
היא מצאה מי שיחליף אותה.
הם רצחו מספיק.
והיא לא אמרה לניקו.
היא לא ציפתה למצוא את עולמה כך.
פרסי הביט בגאווה על הגופות המוטלות סביבו. גאיה הבטיחה שאף אחד לא יוכל יותר למות, אבל פרסי הבחין שכמה מהם לא נושמים יותר. אולי הם בהמתנה. הם יחזרו עוד מעט. הוא רכן מעל אנבת'. היא עדיין מצאה חן בעיניו. אבל טעם דמה ניצח את הכל. היא כל הזמן לעגה לו. היא קראה לו מוח אצה. היא לא חשבה שהוא יוכל להסתר לבדו.
זה הגיע לה.
היא עדיין נשמה. אבל מעט. פרסי הביט בה, נאנח. גאיה הובילה אותם אל הדלת. הוא ידע שהייזל תחכה לו. גאיה ביקשה ממנו להרוג גם אותה. היא אחראית לרצח רב.
ירוק ים וירוק טחב.
גוף מלא דם.
ולא רק שלו.
קול מהדהד, שייך לעוד מישהו.
מבט פראי בעיניים.
כמו של זאב.
נהמה עולה ממעמקי גרונו.
זה לא פרסי שהיא הכירה.
גופו הדיף ריח ים ודשא.
הוא הקרין עוצמה של אל.
והוא תקף.
תנועתו היתה חלקה.
הוא הכה כמו נחש.
והכשתו היתה ערסית.
היא נועדה להרוג.
