אנבת' רכנה קדימה. "לא. אסור לנו. חייבת להיות דרך אחרת." "אנבת' צודקת." כל העיניים הופנו אל פוסידון. הוא נאנח. "אני יודע, אני יודע," הוא אמר, "אבל כל אחד, בסופו של דבר, רוצה להגן על הילד שלו. זאוס הגן על תאליה. הפייסטוס שיכנע אותנו לשלוח לליאו ספינה, שתיקח אותו מקליפסו. אפרודיטה מנסה לעזור לפייפר. האדס אוהב את ניקו והייזל. מוכרחה להיות דרך אחרת. הרמס, אני צודק?" הרמס הרכין את ראשו. "אני תומך בפוסידון," הוא מילמל. מלבדו, מצד האולימפיים נשמעו רק קריאות סירוב. דמעה זלגה מעיניה של אנבת', זוחלת באיטיות במורד לחיה.
ופתאום, היא נעצרה.
פרסי עמד במרכז החדר. הוא סרק את האלים שישבו בחדר, מבטו קר. "אתם רוצים להרוג אותי." זה היה ברור. מבטו דילג במהירות בין יושבי החדר, והשתאה לרגע על אנבת'. הוא מיהר להסיט את מבטו. "ואתם... אתם תשלמו על כל מה שעשיתם!" הוא צרח בזעם, ומבטו הקפוא הקרין אכזריות כזאת שהיה ניתן לחוש אותה גם בעצימת עיניים. הוא פסע צעד אחד קדימה.
ואז הוא הכה.
ניקו עמד במרכז ההריסות. "אתה חזק אפילו יותר... ממה שהיית בסטיקס," העיר. "אז, כשניסית להרוג אותי," קולו של פרסי היה קר. "וטעיתי. בסוף הצלתי אותך. כן או לא?" ניקו סרק את פרסי בדממה. "מה אתה רוצה?" הפטיר. "רק להצטרף... להצטרף אליך." פרסי בהה בניקו בתדהמה. "תוכיח," בחר לומר. "איך?" ניקו שאל. פרסי תהה עד כמה הנער ירחיק לכת. "בוא," ענה לבסוף, "ואני אומר לך."
פרסי פסע בדממה אל היער. "תראה לי אותה," הוא ביקש בקצרה. ניקו הוביל אותו אל "אגרוף זאוס".
"ערמת הקקי."
"כן."
"היא כאן?"
"כן."
"איפה?"
ניקו הוביל אותו אל מאחורי ה"ערמה".
היתה שם שלולית דם.
ובמרכזה, שכבה הייזל.
חסרת חיים.
חיוך דק הסתמן על פניו של פרסי.
"התקבלת."
