פרסי נשם עמוק. זרועו היתה חבושה היכן שאנבת' דקרה אותו, וכעת צבע התחבושת השתנה לשחור. ניקו עמד לידו, מצחו מקומט בדאגה. "אני בסדר," פרסי נאבק במילים, "אני לא מבין למה זה כואב כל כך." ניקו הנהן, אך ארשת הדאגה עוד לא ירדה מפניו. "פרסי..." הוא פתח, "אתה יודע... זה כמו מה שהיה עם לוק... אתה מארח בגוף שלך ישות אחרת... למה אתה עושה את זה?" פרסי בחן את פניו של ניקו. "אני עושה את זה," ענה, "כי לוק צדק." ניקו בהה בפרסי במבט חלול. "אתה מבין," המשיך, " האולימפיים מנצלים אותנו. כל מה שאנחנו עושים בשבילם... מה אנחנו מקבלים בתמורה? הם דיקטטורים, ניקו, דיקטטורים. הם קוראים ליצורים כמוהם מפלצות, ומנסים להרוג אותם. שולחים אותנו להרוג אותם. אז הם נאבקים בחזרה." ניקו לא הגיב. "אני מחפש צדק," אמר, "מאין לנו לדעת שגאיה תהיה שליטה רעה? היא מחזירה אנשים לחיים. בזכותה אף אחד לא יכול למות. כמובן, מלבד אלה ש *צריכים* למות." ניקו הנהן.
בום.
הדלת נפלה מציריה.
אנבת' מחתה את הדימעה מעינה. "אנחנו צריכים להציל אותו," אמרה, "אולי... אם לא תהיה ברירה... אולי נהרוג אותו." שום תגובה. "הממ..." היא גימגמה, "תוכנית, מישהו?" עדיין שקט. היא חשה יד מונחת על כתפה ומטלטלת אותה. "אנבת', את מדברת לעצמך," זה היה מלקולם. אנבת' הנהנה. היא היה בטוחה שהיא עמדה מול המועצה לפני רגע. היא כנראה הזתה.
בום.
התקרה קרסה וקברה את בני אתנה מתחתיה.
היא לא הצליחה לנשום.
אבל היא לא חשה מחנק.
היא לא היתה זקוקה לאוויר.
מה קורה לה?
העולם התמלא רעידות.
פוסידון, שליט כל הימים, מרעיד האדמה.
כעת היא ידעה במה מדובר.
פרסי נועד להיות חלק מגאיה.
אנבת' איבדה את ההכרה.
