הייזל הביטה בידיה בפליאה. היא לא הבינה מה עשתה עכשיו. היא זקפה את ראשה, מביטה סביבה.
אולי זאת לא היא. אבל היא ראתה מה שקרה - את האור הזהוב שיצא מידיה, את הכיפה הקסומה שהגנה עליה. את הרגע בו פרסי הועף בעוצמה ארחק ממנה. הוא שכב חסר הכרה במרחק רב ממנה, סתם עוד גופה בין רבות אחרות. היא החלה ללכת, לבדוק כל גופה וגופה. אולי אלה לא גופות. אולי הם עוד חיים.
אבל הם לא.
הייזל נכנסה למרפאה. היו בה גופות רבות עוד יותר, ולא היה סנטימטר על סנטימטר שלא היה מכוסה דם. היא הבחינה באנבת' ששכבה בפינה. לא חלף רגע והיא כבר רכנה מעליה, מנסה לזהות סימני חיים.
כלום.
איך פרסי עשה את כל זה?
אור כחול.
גופות זוהרות.
קולות נשימה.
דפיקות לב.
חיים.
היא נשאה את מבטה, ונשימתה נעתקה כאשר הבחינה מי זה.
מכל האנשים בעולם.
ניקו.
והוא חיי.
זאוס רכן מעל גופו מחוסר ההכרה של פרסי. "הוא חי," מילמל, "שנהרוג אותו?" "לא!" זעקה אנבת'. הכל הביטו בה בפליאה. "אנבת'..." החלה ארטמיס להגיד. "לא, לא, לא!" היא צווחה, "הוא היה תחת שליטתה של גאיה! אסור לכם לרצוח אותו!" היא הביטה בכולם, מחפשת תמיכה.
שתיקה.
פרסי פקח את עיניו בזהירות. הוא חש מחנק בגרון. גופו היה קשור בחוטים עבים של ארד שמיימי, מקובע למיטת ברזל ברצועות זהב קיסרי. הוא הבחין שהוא נמצא בכלוב. כל גופו כאב.
ופתאום זה היה גופם.
גאיה היתה שם.
והם נהיו אחד.
אל עתיק שמת ממזמן.
אל אדמה ומים.
שליט כל הנוזלים.
הקרקע עצמה.
בעל מספיק כוח להשתחרר מהכבלים.
פרסי לבש את צורתו האלוהית.
העולם נמס סביבו.
הוא ידע מה הוא מחפש.
והוא ידע איך להשיג אותה.
נקמה.
