ופתאום, באמצא כלום ושום דבר...
נזכרתי במגע שלך.
הרגשתי כאילו אני חווה אותו שוב מחדש.
הריח שלך, שעושה לי סחרחורת מכמה אני רוצה להסניף אותו כל היום וכל הלילה.
החיבוק שלך.
החיבוק החם הזה שלך שאת מושיטה את היידים וכמעט נופלת...
חיבוק כזה מהלב, חיבוק שאת יודעת הכי טוב כמה כל אחד צריך ובוחרת למי לתת אחד כזה.
איך שאת משחקת עם הידיים שלי,
סתם ככה, בלי סיבה.
גורמת לי לרטט בכל הגוף וגם במחשבה.
כמה שאני אוהבת את המגע שלך.
אותו מגע שלא ישכח ממני גם אם נתרחק, ולגעת בך יהיה כל כך רחוק ולא מתאים.
המגע שלך, החיבוק, את, לעולם לא תישכחי ממני.
עכשיו פתאום הרגשתי אותך שוב.
אבל זה בסדר, מותר לי גם להיתגעגע אלייך.
יודעת שלעולם לא נשוב לזה.
ואני גם לא אתן לעצמי להיתקרב אלייך.
טוב נו, אשתדל.
זאת בכל זאת את,
למרות שאני השתנתי.
ואת לא אותה אחת שראיתי ואהבתי אז.
כשאת כל העולם שלי והזכות לקיום ובכלל...
אז, כמה שאהבתי את המגע ואותך.
היום, היתגעגתי לאותו ריח. לאותם רגעים של דפיקות לב וחיבוקים ארוכים, רגעים של אושר רגעי, של טוב ויופי.
נזכרתי באותם רגעים טובים
שעכשיו נעלמו ולא יחזרו.
אז נזכרתי בך היום.
סתם ככה, באמצא שום מקום.
